שם | |
סיסמא |
🔻 | 🔺127 תגובות פורסמו: |
לפריאל
בהחלט, אחרי שיש שיחרור מהכל, ניתן להגיד או לכתוב את זה, פשוט הגוף אומר את זה (זה לא אני) אני לא קיים ואתה לא קיים כישות נפרדת אבל יש קיום שכולל את הרובוטים האלוהיים האלה.
אני לא מוגדר כחי, יש פשוט חייות ALIVENESS בכל מקום וגם ברובוט הזה. אין שום אמונה שאני חי, יש חיים בלי אני.
אין מי שמאמין במשהו, זה נגמר, אין אני שמאמין שהוא חי, יש פשוט חיים. באחדות יציבה, הכל ממשיך רגיל לגמרי, הכל, אין שינוי באופי, הרובוט לא יותר נחמד, חכם, טוב וכדומה. האופי של הרובוט לא משתנה, זה לא משתלם לרובוט הזה, כי הדעת שלו כבר לא שולטת כמו אצל אליעד
אם הגוף הזה היה חכם, זה ימשיך, ואם טיפש, זה ממשיך, אבל אין שם אדם אינדיבידואלי נפרד.
ויש דבר אחד חדש, אהבת החיים היא מושלמת, אין הפרדה בין החיים לאהבת החיים, ומבחוץ, הגוף הזה יכול להתרגז, להיות חולה, להתנהג לא יפה, כמו קודם.
לכן אי אפשר ללמד מישהו להגיע למצב הזה, זה פשוט קורה או לא.
כשזה קורה, כל ההמשגות נעלמות. אין טוב ורע (לא יש גם טוב וגם רע ואין את שניהם כמו אצל אליעד), פשוט הכל כמו שהוא ללא שיפוט (כולל המצב של אליעד, ללא שיפוט).
לא ניתן ללמוד את זה, לא ניתן ללמד את זה, אין גורו, אין צדיק, פשוט כמו התינוק, החיים נחיים בלי שכל (המשאב שאליעד לא מוותר עליו), והשכל ממשיך לתפקד כרגיל, אבל לא אצל מישהו. כיוון שזה מצב לא הגיוני, מי שבונה על הגיון לא יכול להגיע לזה, ולכן אנשים דעתניים, קשה להם יותר, ועדיין, עדיין, כל אחד יכול להגיע לזה ברגע של חסד בלבד. צריך רק וויתור על השיפוט, וזה נקרא התאבדות של הדעת.