שאלה: אין מה לשאול, למה אני יושבת? כי הדברים נעשים בלי שאני שולטת בהם, אבל עדיין יש אני.

אליעד: אם באמת היית חושבת שהכל נעשה, אז לא היית אומרת שלא צריך לשאול את זה. כי גם כשאני שואל, זה הכל נעשה.

את אמרת, שכאשר לאדם קר, הוא לובש סוודר, אם לא היה קר, הוא לא היה לובש סוודר, מסקנה, מה גרם לו ללבוש סוודר, בגלל הקור. אבל אף על פי כן את חווה שיש לך בחירה, למה? כי זה שקר לך, זה לא מחייב אותך ללבוש סוודר. לכן יש חוויית בחירה.

שאלה: אבל יום אחרי זה, חשבתי שוב על הנושא, ולא חווייתי את חוויית הבחירה, אבל בכל זאת יש שם אני, שמסתכל מה שקורה.

אליעד: בואי נדבר על הנושא, למה האדם יושב על הכסא? האדם עושה את כל מה שהוא עושה, בגלל שזה מה שהוא רוצה לעשות. האדם עושה בגלל שהוא רוצה. עכשיו השאלה היא, למה רצית? עכשיו כשמתבוננים, רואים שזה בגלל שרצית להרגיש טוב, ואז יש שתי שאלות, האחת, למה רצית להרגיש טוב? והשאלה השנייה, למה רצית להרגיש טוב, בצורה של ללבוש סוודר? יכולת לבחור למשל שיהיה לך טוב, אם לא תלבשי את הסוודר.

אם האדם מתבונן פנימה, הוא מגלה שזה לא יכול להגיע מתוכו. למה? כי האדם תמיד יוכל לשאול למה? למשל כי ככה למדו אותי, או ככה אמרו לי, תמיד יש סיבה שהיא לפניך. יש משהו שאומר לך, תרצה את זה.

אז למה את יושבת על הכסא? כי את רוצה לשבת על הכסא. ואם האדם בטוח שהוא יושב על הכסא, כי זה מה שהוא רוצה, אז הוא תקוע היכן שהוא תקוע. ואם לא יהיה לו כסא, הוא ירגיש רע.

מה אני אומר, תשאל את עצמך, למה אני רוצה לשבת על הכסא? והשאלה קודם כל תוביל אותך, שאתה לא יודע למה את רוצה לשבת על הכסא. שלב ראשון תכיר בכך שמה שאתה חושב הוא לא נכון, ואתה לא יודע. תשחרר את האחיזה שלך, במחשבה שלך שאומרת, שאתה הוא זה שבוחר לשבת על הכסא.

אז מי גורם לכך שתשבי על הכסא? מי שאחראי לרצונות שלך. מי אחראי לרצון שלך? את זה בטוח לא, אז מי זה? אולי זאת המציאות, אולי זה שום דבר, אולי זה כלום, אולי זה לא יודעת, אולי זה אלוהים, אבל את זה לא, זה משהו אחר.

מה אני מסביר, שיש מציאות ואת נמצאת בתוכה. כמו שיש עלה בעץ, והרוח יכולה להעיף אותו. אותו דבר את, יש מציאות שעושה שתהיי קיימת, והיא אחראית שיהיה לך רצון כזה או אחר. והיא אחראית גם לכך שתחשבי שאת רוצה, היא אחראית לכל. ואם את מבינה את זה, את הופכת להיות קטנה ביותר, אוטומט. כי זה לוקח לך את כל הרוח.

המציאות מכילה בתוכה את הזמן והמקום, אבל היא לא הזמן והמקום, ואם נוציא את הזמן והמקום יישאר הכלום, והכלום למעשה הוא המציאות.

את יודעת מי גורם לכך שתהיי קיימת, מי גורם לכך שתרצי את זה ולא את זה? הכלום, שהוא המציאות שמעבר לזמן ולמקום. אז את מבינה שאת כלום בצורה של משהו. כי אם את עשויה מכלום, אז את כלום בצורת משהו.

אז תשאלי, איך אני כלום, הרי אני ממשית? כשתהיי כלום, תביני איך מכלום נהיה משהו. בגלל שכרגע את חווה שאת רק משהו, אז השכל שלך עכשיו קטן, את לא מבינה, איך מכלום נהיה משהו? זה שכל קטן, אבל עובדה, תבדקי ותראי שמכלום יש משהו כמו את, אני וכו'.

הכל זה כלום בצורת משהו. מה זה גורם לך? לך זה גורם להיות כלום. וזה סימן שהתקרבת לצדיק אמיתי, שזה אני. מה זה אומר? רבי נחמן אומר, שמי שמתקרב לצדיק אמיתי, מקבל כבוד, ומה זה הכבוד? קטנות, שתרגיש שאתה כלום. זה סימן שהתקרבת לצדיק אמיתי. למה? כי זה יהפוך אותך להיות אלוהים. ככול שאת נהיית כלום, את פחות מזדהה עם הצמצום, ואם תהיי כלום, כלום, כלום, אז את בעצם הכל שזה אלוהים.

עכשיו, מה קורה בפועל? בפועל אתה מרגיש שמשמידים אותך, מה זאת אומרת? למה אני כלום? האדם מרגיש דיכאון מזה שהוא לא נאחז, אבל זה גורם לכך שכאשר תגיע לקצה בסוף, אז יתהפך לך הכל. כי יש בתוכך מאבק.

בפועל את צריכה להיצמד לאמת, כל פעם שאת חושבת שאת משהו, תשאלי, למה אני רוצה? למה אני עושה? וכשתסתכלי מספיק עמוק, את תראי שאת חלק מהמציאות. יש מציאות שהיא עושה, אם תהיי בהבנה הזאת, זה יגרום לך לחוות שאת כלום

שאלה: אבל יש גם אני שמתבונן על הגוף, ויש הזדהות עם האני הזה.

אליעד: נכון, את צריכה להבין, מי הוא? מי זה האני שאומר, שהגוף הזה זה אני? זה הכלום שממנו נהיה משהו.

יש גוף ויש תודעה, התודעה אומרת זה אני. יש כלום שממנו נהיה גוף וממנו נהיית תודעה, ושהוא גורם לתודעה להגיד שהגוף הזה זה אני. קודם כל האדם אומר שהגוף זה אני. אחר כך הוא אומר, המתבונן זה אני. אחר כך הוא אומר, גם אני זה לא אני. כי מי זה אני? יש מישהו אחר שגורם לי להיות קיים.

זה כמו שאת מגלה שאת בתוך חלום, אם היית בטוחה עכשיו במאה אחוז שאת בתוך חלום, אז מי גורם לאנשים לזוז בתוך החלום? זה שחולם. אז אם תביני את זה, אז כאשר תגידי אני, למי תתכווני? לזה שחולם.

ואם תחשבי על זה מספיק, אז כאשר תגידי אני, את תתכווני לאלוהים. ואז תהיי אלוהים ותמשיכי הלאה, ותהיי האלוהים האמיתי. מה הבנת?

שאלה: כשאני יושבת על הכסא, אני שואלת למה אני יושבת? ומבינה שהרצון גורם לי לשבת, ושהרצון מניע אותי, ואת הרצון מניעה המציאות, שנקרא לה הראשון, או הלא ידוע. זה שמניע אותי הוא הלא ידוע. גם את האני, הלא ידוע יצר, ואם אני מבינה זאת, אני מבינה שאני הלא ידוע.

שאלה: איך מזה שאני רוצה, זה הופך להיות אין אני?

אליעד: את יושבת על הכסא, למה את בוחרת לשבת על הכסא?

שאלה: כי זה נוח לי.

אליעד: האם זה שנוח לך יותר לשבת, זה מחייב אותך לשבת? לא. אז לפי מה את מחליטה לשבת? התוצאה היא שאת יושבת, מה הסיבה שאת יושבת? כי את רוצה, למה את רוצה. כי זה נוח לך. ולכן בגלל שאת רוצה את הנוח, את רוצה לשבת ולכן יושבת, נכון? אז האם בגלל שזה נוח לך, זה מחייב אותך לשבת או שאת יכולה להתנגד לתחושת הנוח ולא לשבת? לא, אני יכולה להתנגד.

יש משהו בחיים שמציק לך, לדוגמה?

שאלה: המשך הדרך המקצועית שלי. היא כבר לא מעניינת אותי.

אליעד: אם הדרך המקצועית שלך הייתה לך מעניינת, הייתה נשארת לך הבעיה? לא, זאת אומרת שיש לך בעיה, כי את לא רוצה את הדרך המקצועית הקיימת, נכון? כן. אז למה את לא רוצה את הדרך הקיימת?

שאלה: כי היא גורמת לי להרגיש לא טוב, היא משעממת אותי.

אליעד: האם את בוחרת להשתעמם מהדרך המקצועית שלך? ומדוע אני שואל אותך את השאלה הזאת? כי אם את תגלי, היכן בתוכך, את יכולה להגיד שלא משעמם לך, אז את לא תסבלי מזה שזה משעמם אותך, כי תוכלי לשנות את השעמום לעניין.

למשל לאדם רע, והשאלה היא, האם הוא בוחר להרגיש רע? אבל אם הייתי מודעת שאת בוחרת, אז לא היית מרגישה רע.

למשל בעבודה, אם יתברר לך שלא את אחראית לבחירה שמשעמם לך, אלא אולי אלוהים גורם לך להרגיש משועממת, אז את תנסי להבין מדוע אלוהים גורם לך להיות משועממת. כי אם את מבינה שאלוהים גורם לך לשעמום, אז לא יעזור לך להיות בעבודה אחרת, כי אלוהים בשנייה יכול לעשות שגם בעבודה החדשה תרגישי שעמום.

אז למעשה אנחנו שואלים, מי אחראי למה שאת רוצה? מי אחראי למה שאת מרגישה? תחשבי איזה רצון הכי מציק לך, או איזה תחושה הכי מציקה לך, ונבדוק מה קורה מאחוריו.

שאלה: למה אין טעם לחיים?

אליעד: האם את בוחרת משהו בחיים? אני רוצה להביא אותך להכרה, ושאת תחווי את זה 24 שעות, שאת חלק ממנגנון. ושתדעי שכאשר המציאות רוצה שאת תזוזי את זזה, וכשהמציאות רוצה שתחשבי שאת רובוט, את חושבת שאת רובוט.

איך תחווי את זה? על ידי זה שתתבונני בזה, אני רוצה לגלות...