מה זה אומר להיות אלוהים?

ההרצאה של אליעד כהן עוסקת בתפיסת "אני אלוהים" מתוך פרספקטיבות פילוסופיות שונות. אליעד מציין כי כל אדם יכול להבין ולהרגיש שהוא אלוהים, בכך שהוא חלק מהמציאות הכוללת. הוא מסביר כיצד כל פרט בעולם, כמו אצבע או שולחן, הוא חלק מקולקטיב גדול יותר, את "המציאות", שהיא אינסופית ומכילה את כל הדברים. הרעיון המרכזי בהסבר זה הוא שכל דבר שקיים - כולל כל אחד מאיתנו - הוא חלק מהמציאות עצמה.

איך האצבע יכולה להמחיש את רעיון האחדות?

הדוגמה הראשונה שניתנת בהרצאה היא על האצבע. כל דבר קטן, כמו האצבע, יכול להיחשב כישות נפרדת רק אם שוכחים שהיא חלק מהיד, שהיד היא חלק מהגוף, והגוף הוא חלק מהמציאות. אם האצבע תבין שהיא רק חלק מהיד, אין לה סיבה להרגיש מאוימת מהיד או להתנגד לה. כך גם כל פרט במציאות - הוא רק חלק ממשהו גדול יותר.

האם אלוהים הוא ישות נפרדת?

אליעד מציג את שני התפיסות העיקריות על אלוהים. בתפיסה הדתית המקובלת, אלוהים הוא ישות נפרדת מאתנו, והיא בראה את העולם ומנהלת מערכת יחסים עם בני האדם. לעומת זאת, בתפיסה האחרת, אלוהים הוא המציאות כולה, כלומר, כל מה שקיים - כולל כל פרט ופרט - הוא חלק מהמציאות האינסופית שהיא אלוהים.

מהם היבטים של "אני הוא אלוהים"?

כאשר אדם מבין שהוא חלק מהמציאות האחת, הוא מתחיל לראות את עצמו כאלוהים. אם הוא מבין שהוא חלק מהמציאות, כל מה שקורה לו הוא חלק מהמציאות שבחרה בו. אליעד מציין שכשאדם מתחיל לחשוב כך, הוא מגיע למסקנה שכל הדברים שהיו, הם "כרצונו", כי הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות כולה. אם הוא פוגש מישהו ברחוב, הוא בעצם פוגש את עצמו, כי כל מי שפועל או מדבר הוא חלק מהמציאות הכוללת. כך גם כל דבר שקורה - הכל קורה "לרצונו" של האדם כחלק מהמציאות. ברגע שמבינים את המושג הזה, כל הבחירות, הרגשות והמחשבות שלנו אינן נפרדות מהמציאות עצמה.

מה הקשר לתפיסת "המציאות היא אלוהים"?

אליעד מבדל בין "אלוהים של היהודים", שבו נתפסת ישות אלוהית חיצונית לעולם, לבין "האלוהים האמיתי" שהוא מציאות עצמה, ואין שום דבר מחוץ לה. את אלוהים האמיתי, לפי תפיסה זו, אי אפשר להפריד מהמציאות כי הכל הוא חלק ממנה. לכן, הוא טוען, אין מקום לשאלת הבחירה החופשית או גזירת הגורל, כי כל מה שנעשה הוא חלק מהמציאות עצמה.

מהי התפיסה של לידה ומוות?

מבחינת אליעד, לא ניתן להיוולד או למות באמת. כל מה שקרה עד כה, כולל היותנו בתוך גוף מסוים, הוא פשוט צורת חיים אחרת של החומר שבמרכזו אנחנו. אם נפרק את האטומים לגורמים, נמצא שכל החומר, על אף שהפך לצורת גוף חדשה, תמיד היה קיים בצורה כזו או אחרת. מבחינה זו, לא יכול להיות שינוי מוחלט - אלא רק שינוי צורה.

האם יש משהו מעבר לתפיסת "אני הוא הכל"?

בהמשך, אליעד מציין כי יש שלב נוסף בהבנה שבה הידע על היותנו חלק מהמציאות יוביל אותנו למקום שבו אנו לא צריכים עוד הגדרות. כל ההגדרות המגבילות, כמו "אני" ו"אחר", מתפוגגות ונעלמות. בשלב זה האדם לא רואה את עצמו יותר כ"אני" נפרד, אלא כחלק מהשכל העליון שמאחד את הכל.

האם "ספר להיות אלוהים" קשור לתפיסות הללו?

אליעד מציין את הספר "להיות אלוהים", שהוא מסביר את כל התפיסות הללו בפירוט. הספר לא נמכר בחנויות, אולם ניתן למצוא עליו חומר נוסף באתר אינטרנט. הכוונה היא להבין ולהתנסות בשאלה "מי אני?", ולהגיע להבנה שהאדם עצמו הוא חלק מהמציאות הכללית, שהיא אלוהים.

מה ניתן ללמוד מהתפיסות הללו לגבי השאלות "מי אני" ו"מה אני רוצה"?

אליעד מדגיש שאם אדם שואל את עצמו את השאלות הללו בצורה עמוקה, הוא עשוי להגיע למסקנה שכל הרצונות, המחשבות והרגשות הם חלק מהמציאות. כשאדם מבין שהוא חלק מהמציאות, הוא מבין שכל מה שקורה לו, הוא חלק ממה שהוא עצמו יצר.

לסיכום, ההבנה שבסיס ההסבר הזה היא השאלה "מי אני באמת?", אשר יכולה להוביל אותנו להבנה שהאדם עצמו הוא לא ישות נפרדת, אלא חלק מהמציאות הכללית והכוללת, שהיא "האלוהים האמיתי". כל מה שקורה הוא חלק מהמציאות, ולכן כל פעולה נחשבת כפעולה של אלוהים עצמו.

למה יש חשיבות להתבוננות באצבע, כף היד והגוף כולו?

ההסבר מתחיל בהתבוננות פשוטה באצבע. שואלים: מה רואים כאן? מצד אחד אצבע, מצד שני האצבע היא חלק מהיד, והיד היא חלק מהגוף, והגוף הוא חלק מהעולם, וכן הלאה. הרעיון הוא שכל דבר קטן הוא בעצם חלק ממשהו גדול יותר, שמקיף את כולו. האצבע, על פי הדוגמה, יכולה להיחשב כישות בפני עצמה רק אם שוכחים שהיא חלק מהיד. אך ברגע שהיא מבינה שהיא חלק מהיד, אין שום "איום" או "ניגוד" בינה לבין כף היד: מה שהיד עושה - זו בעצם פעולה של הגוף השלם, וממילא גם של האצבע עצמה כחלק מהגוף.

איך הרעיון של "האצבע היא חלק מהגוף" מקביל למצבו של האדם?

הטענה היא שכל דבר בעולם - שולחן, כיסא, בן אדם, עכביש, אצבע או אף - הוא חלק ממערכת גדולה יותר שנקראת "המציאות". אם אדם ישאל "מי אני באמת?" ויבחון אם הוא ישות עצמאית, או חלק ממשהו רחב, הוא עשוי לגלות שה"אני" שלו הוא חלק מאותה מציאות אחת שלמה. בדומה לאצבע, שגם היא ישות שנראית לעצמה נפרדת, אבל בפועל היא חלק משלם גדול יותר.

איזו דוגמה ממחישה את הרעיון שלפני 100 שנה לא היתה אצבע, אך בעצם היא תמיד היתה קיימת?

לדוגמה, אדם מצביע על האצבע שלו ואומר: לפני מאה שנה האצבע הזאת לא היתה קיימת. אבל האטומים שמרכיבים את האצבע היו קיימים בצורה כזו או אחרת. הם יכלו להיות מפוזרים במקומות אחרים, יכול להיות שהיו בגוף של מישהו אחר, או בצורות חומר שונות, אך הם לא "נעלמו" או "הומצאו" יש מאין.

אותו דבר לגבי כוס: הכוס שאדם מחזיק עכשיו לא היתה כאן לפני מאה שנה, אבל החלקיקים שמרכיבים אותה התקיימו בצורות שונות, כי הם חלק ממשהו רחב יותר שלא נעלם ולא נוצר יש מאין. המשמעות היא שבעצם, הכל מקבל רק צורה אחרת, אך המציאות עצמה תמיד קיימת, בלי שהיא תוכל להיעלם.

מה משמעות המשל של "החלום בלילה" בו האדם פוגש דמויות אחרות?

הדוגמה מבוססת על מצב שבו אדם ישן בלילה וחולם חלום. בתוך החלום יש אנשים נוספים, בתים, מכוניות, אירועים שונים. אך באמת, כל מה שקורה בחלום הוא תוצר של תודעת האדם הישן.

• האדם החולם נפגש בחלום עם "אחרים" - ובכל זאת, הכל פרי דמיונו. הכל הוא עצמו.
• אם הוא יקלל מישהו בחלום, או שמישהו יקלל אותו - זו עדיין התרחשות פנימית הנובעת מתוך אדם אחד.
• כאשר האדם מתעורר, הוא יכול להבין שכל מה שחווה בחלום התרחש ב"מציאות" של עצמו.

האנלוגיה היא שהמציאות כולה דומה לחלום אחד גדול, שבו נדמה שיש "אני" ויש "אחרים". אבל לפי הרעיון, הכל חלק מאותה ישות כוללת - בדומה לאדם שחולם.

איך מתקשרת תפיסת "אלוהים" לכל העניין הזה?

במהלך ההסבר מוזכרות שתי תפיסות עיקריות לגבי אלוהים:

• תפיסה ראשונה, נפוצה בתפיסה הדתית, גורסת שאלוהים קיים מחוץ לאדם: יש "אותנו" ויש "אלוהים". האל הזה כביכול ברא את העולם, נתן תורה, ומקיים מערכת יחסים עם האדם. המשמעות היא שיש הבדל בין האדם לבין אלוהים, ושניהם ישויות נפרדות.
• תפיסה שנייה אומרת שהמציאות כולה היא אלוהים, ושאין שום דבר מחוץ לה. כל מה שיש - כולל האדם - זה בעצם חלק מאלוהים האמיתי, שהוא סך הכל. במקרה כזה, אדם לא יכול להיות באמת נפרד מאלוהים, כי הוא עצמו חלק מהאלוהות.

נוסף לכך, מוסבר שניתן לכנות "אלוהים של היהודים" כאלוהים נפרד שניהל בריאה, ומתעסק במערכת יחסים מול האדם. אבל "אלוהים האמיתי" מבטא את המציאות האינסופית עצמה, שהיא גדולה יותר מכל הגדרה אחרת.

מדוע המונח "אני הוא אלוהים" שונה מתפיסת 'אלוהים נפרד'?

מובהר שאם אדם מבין שהוא חלק אחד בתוך מציאות אחת גדולה, אז ממילא הוא עשוי לראות עצמו כאותו "אלוהים" שהוא הכל, ולא כמי שנפרד מאלוהים. בפרספקטיבה כזו, אם "יד אחת מרביצה ליד השנייה" - זו אותה "אני גדול" שעושה לעצמו.

באותה צורה, אם אדם פוגש מישהו אחר ברחוב, ואחד מהם מתנהג לא יפה לשני - אלו הן שתי "ידיים" של אותה ישות אחת, שפועלות זו מול זו.

מה ניתן ללמוד על הרצון, המחשבות והרגשות מתפיסת "אני הוא המציאות"?

השאלה "מי אני?" מתפתחת כך: אם אני חלק מהכל, אז ממילא גם הרצון שלי נובע מאותה מציאות. המחשבות שלי, הרגשות שלי - גם הן חלק מאותה מציאות אחת, כמו שהאצבע או היד אינן יכולות להיות מנותקות ממה שהגוף מחליט.

יש טענה שבמצב זה האדם מגיע לפרספקטיבה ש"כל מה שקורה - קורה כרצוני", כי הוא מבין שהוא ישות אחת עם כל המציאות, אז לא יכולה להופיע סיטואציה שאינה "חלק ממנו".

כיצד יש התייחסות לנושא הלידה והמוות?

בדוגמאות שעלו, נאמר שלמעשה:

• אי אפשר להיוולד או למות באמת, כי לפני שהיינו בצורת הגוף הנוכחית, היינו קיימים בצורות אחרות של חומר.
• גם אם הצורה משתנה, החלקים המרכיבים אותה קיימים וממשיכים לחיות בתוך המציאות, פשוט עם שם או צורה אחרים.
• כך שאם האני האמיתי הוא כל המציאות, לא יתכן שהיא תפסיק להתקיים.

האם יש משהו מעבר גם לתפיסת "אני הוא הכל"?

כאן מוסבר ש"להיות אלוהים" במובן של "אני הוא הכל" הוא רק שלב. אחרי שאדם מבין וחווה שהוא הכל, יש שלב נוסף שבו כבר אין הפרדה אפילו בין ה"אני הוא הכל" לבין "אין כלום", כי הוא מבין שכל ההגדרות שוב מגבילות את האינסוף. זה שלב שנקרא "לצאת מהשכל" או "להגיע לשכל עליון" שבו לא נשארות הגדרות כלל.

איך "ספר להיות אלוהים" קשור לכל המהלך הזה?

מוסבר שיש ספר שנקרא "להיות אלוהים", שמסביר בפירוט את התפיסות הללו, איך לחקור את השאלה "מי אני" ואיך להגיע לחוויית האחדות עם הכל. הספר לא נמכר בחנויות מסיבות שונות - וכך הדבר הוחלט (או "כך רצתה המציאות"). אם מעניין מישהו להעמיק, אפשר למצוא חומר על כך דרך האתר, לחפש "להיות אלוהים" ולראות את כל הפירוט וההעמקה הנוספת.

דוגמאות נוספות שהופיעו בהסבר, במלואן ועם פירוטן:

• דוגמת האצבע והיד:
  
  האדם מראה את אצבעו ושואל אם זו סתם אצבע או חלק מהיד. הוא מביט בציפורן ושואל האם היא חלק מהאצבע או משהו אחר לגמרי. התשובה היא שהציפורן חלק מהאצבע, האצבע חלק מהיד, היד חלק מהגוף, הגוף חלק מהעולם, והעולם חלק מהמציאות - כך שהכל נדבק בסופו של דבר לישות אחת כוללת.
  
  אם לאצבע היתה תודעה עצמית, והיא היתה חושבת שהיא נפרדת מהיד, היא היתה יכולה להרגיש פחד או כעס כלפי היד שעושה לה פעולה מסוימת. אבל אם היא מבינה שהיא חלק מאותו גוף, היא תבין שזה בעצם היא עצמה שפועלת על עצמה דרך היד.
• דוגמת "רגע לפני 100 שנה":
  
  אדם אומר: "לפני מאה שנה האצבע הזאת לא היתה קיימת". אם מחפשים את האטומים שמרכיבים את האצבע, מגלים שהם היו קיימים בחומר אחר. ואם נתפרק לרמה תת - אטומית, מוצאים שגרעיני האטומים היו קיימים בצורה אחרת. אין באמת נקודת זמן שהחומר לא היה קיים, כי הוא כל הזמן מחליף צורה. כך גם האדם לא נולד "יש מאין" - אלא רק קיבל צורת גוף מסוימת.
  
  אותו דבר עם כוס: הכוס לא היתה לפני מאה שנה, אבל חומריה היו קיימים תמיד. היא רק החליפה צורה לחפץ שאנו קוראים לו "כוס".
• דוגמת החלום:
  
  אדם חולם בלילה חלום. בחלום מופיעה דמות נוספת שמדברת איתו, מקללת אותו, מלטפת אותו, כל אינטראקציה אפשרית - והכל נוצר בתודעת החולם.
  
  כאשר האדם יתעורר, יבין שכל מה שראה בחלום לא היה "אמיתי" במובן של ישות נפרדת, אלא חלק ממנו עצמו. ברמה הרחבה, המציאות נתפסת כחלום עצום, שבו הכל חלק מאותה תודעה כללית: אם מישהו מקלל מישהו - אלו שני חלקים של אותה ישות אחת.
• דוגמת "אלוהים של היהודים" לעומת "אלוהים האמיתי":
  
  מציגים הבדלה בין אלוהים שמופיע בתפיסה הדתית הקלאסית, כישות חיצונית לאדם, בעלת רצונות וציוויים, לבין 'אלוהים האמיתי' שהוא המציאות עצמה, בלי שום נפרדות, המקיף את הכל והכל חלק ממנו. אם האדם הוא חלק מאלוהים, מתבטל ההיגיון שיש מערכת יחסים נפרדת, ציוויים ועונשים. אך אם אומרים שיש 'אני' ויש 'אלוהים', יוצא שאנחנו לא באמת חלק ממי שהוא אינסוף.
• דוגמת "המפץ הגדול והתפשטות היקום":
  
  מוזכר גם נושא התרחבות היקום, המפץ הגדול, והאפשרות שכמות החומר ביקום משתנה או לא. נטען שאם בוחנים את הדברים לעומק, מגלים שבין אם יש מפץ גדול, התכווצות או התפשטות - הכל עדיין חלק ממשהו גדול יותר, בלתי נתפס בשכל, שממנו הכל נובע.
  
  הדימוי הוא שיש "X" גדול, שהכל חלק ממנו, גם אם נראה שחומר מתווסף או נעלם, בפועל הוא פשוט משנה צורה, כי הכל כלול ב"מערכת X" המקיפה כל אפשרות.
• אזכור ה"דרדסה":
  
  בסיפור נאמר בצחוק שדרדסה היתה בת 300 שנים. זאת כדוגמה הומוריסטית להמחיש שאצל דמויות מסוימות "זמן" הוא יחסי, ושגם כך הרעיון העיקרי הוא שהחומר ותצורותיו היו ויהיו בכל מיני שלבים, כי אין נקודת התחלה וסוף אמיתית לכל העניין.
• דוגמת "הספר להיות אלוהים":
  
  האדם מציין שקיים ספר שפירט מאוד את כל הנושא: מה זה להיות אלוהים, איך אפשר להבין זאת, איך אפשר לחוות זאת. הספר לא נמצא בחנויות, אלא יש לגשת לאתר כדי לקרוא עליו.
  
  עוד מוסבר שבסופו של דבר, "להיות אלוהים" לפי התפיסה הזו אינו סוף הדרך, ויש מעבר לכך מצב שבו גם הדעת "אני הוא הכל" נעלמת. אבל בשלב ראשוני, מי שמברר "מי אני" עשוי להגיע לתובנה שהוא עצמו "אלוהים" במובן שהוא חלק מאותה מציאות אחת ואינסופית.

איך השאלות "מי אני" ו"מה אני רוצה" מובילות לשינוי חוויה?

כאשר אדם שואל את עצמו שאלות כמו:

• "מי אני באמת?"
• "למה אני רוצה את מה שאני רוצה?"
• "מי זה שבתוכי רוצה או כועס?"
• "מי כתב את התורה? מי כתב את העיתון? מי גורם לגשם לרדת?"

הוא עשוי לגלות, מתוך חקירה פנימית יסודית, שהכל הוא חלק מישות אחת המכילה הכל, ושגם החוויות האישיות הן ביטוי של אותה ישות - מציאות כוללת.

מהי המסקנה שניתן להגיע אליה מכאן?

המסקנה היא שניתן לקבל פרספקטיבה שבה האדם רואה שכל ה"כוחות" בעולם הם למעשה חלק ממערכת אחת, ושהוא, בתור אותה מערכת, "עושה לעצמו" את כל מה שקורה. באופן טבעי, לאדם בחיי היומיום אין זיכרון או מודעות שהוא "אינסוף", כי אז היה מתבטל מושג הנפרדות. אך מי שחוקר ומעמיק בנושא מגיע לרעיון "אני המציאות, אני אלוהים האמיתי".

יחד עם זאת, נאמר שאחרי הגעה להבנה הזאת, יש שכבה נוספת ואינסופית עוד יותר, ששם כל הגדרה מתבטלת לגמרי.