9:17שאלות על אלוהים, תלונות על המציאות, לקיחת אחריות, פיצול אישיות, מי באמת אחראי לכל מה שקורה בעולם?
מדוע אנשים מתלוננים על אלוהים ועל המציאות?
אנשים רבים מתלוננים על אלוהים, או לחלופין על המציאות, ושואלים מדוע הדברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים. אנשים המאמינים באלוהים ישאלו "למה אלוהים עשה את זה?", ואילו אנשים שאינם מאמינים באלוהים ישאלו "למה המציאות כזאת?". אליעד כהן מסביר שחשוב להבין שכל תלונה שיש לאדם על אלוהים או על המציאות היא למעשה תלונה של האדם על עצמו. הסיבה לכך היא שה"אני" האמיתי של האדם אינו נפרד מהמציאות עצמה. אליעד משתמש בדוגמה של אדם שחולם חלום רע - למשל אדם החולם שרוצחים לו את הילדים, או בחורה שחולמת שאונסים אותה. בחלום, האדם חווה את הסבל כדבר שנכפה עליו, אך אם היה מתעורר לתודעה עמוקה יותר, היה מבין שהוא עצמו יצר את החלום הזה, כלומר, הוא אחראי לכל מה שקורה לו בתוך החלום.
כיצד חוויית החלום ממחישה את האחריות האישית?
כאשר אדם חולם חלום, הוא בעצם מתפצל לשתי ישויות: ישות אחת החולמת את החלום, וישות שנייה שנמצאת בתוך החלום וחווה את עצמה כנפרדת מהחולם. הישויות הללו נראות נפרדות, אך למעשה הן ישות אחת ויחידה. האדם הסובל בחלום הוא גם זה שרצה ויצר את החלום. כך גם בחיים - כאשר אדם חווה אירוע רע, כמו אובדן, אסון או סבל, והוא מתלונן על כך, הוא בעצם מתלונן על עצמו, כי הוא הישות שיוצרת את הכל. הוא האחראי הישיר למה שקורה לו, גם אם הוא לא מודע לכך.
מה המשמעות של פיצול אישיות בהקשר הרוחני?
לפי אליעד כהן, כל האנשים בעולם סובלים מדרגה מסוימת של פיצול אישיות רוחני, המתבטא בכך שהם לא חווים את האחדות שבין "הבורא" ל"נברא". האדם הממוצע חווה רק את עצמו כישות נפרדת מהמציאות, ולכן מתלונן על דברים שקורים לו. לעומת זאת, אדם מודע יותר יכול לחוות בו - זמנית שלוש פרספקטיבות שונות:
איך דוגמת היד והגוף ממחישה את האחדות?
אליעד כהן נותן את דוגמת היד והגוף: אם היד תחווה עצמה כנפרדת מהגוף, היא עלולה להתלונן ולכעוס על הגוף שגורם לה לכאב. אך אם היא תבין שהיא חלק מהגוף, אין לה שום סיבה לתלונות. בצורה דומה, האדם הוא חלק מהמציאות, ולכן כל תלונה על המציאות היא בעצם תלונה של האדם על עצמו. הדרך להתגבר על תלונות וסבל היא להבין שאתה והמציאות - ישות אחת.
כיצד ניתן להגיע לאחדות מלאה ולהפסיק לסבול?
אליעד כהן מסביר שהדרך להגיע לאחדות ולאושר אמיתי היא לחקור לעומק את שורש הרצונות שלך. כאשר האדם מתחיל לחקור ולשאול "למה אני רוצה את מה שאני רוצה?", הוא מגלה בהתחלה שהרצונות שלו אינם בשליטתו, אלא נשלטים על ידי כוח גדול יותר שהוא המציאות. בשלב מתקדם יותר, האדם מבין שגם התודעה שלו עצמה אינה בשליטתו, אלא מופעלת על ידי אותו כוח.
בסופו של דבר, האדם מגיע להבנה שה"אני" האמיתי שלו הוא הישות הראשונה, אותה ישות המכונה "אלוהים" או "המציאות". במצב זה, הוא מתחיל לשאול שאלות על המציאות מתוך הבנה שהוא עצמו המציאות. כתוצאה מכך, האדם מגיע לפרספקטיבה הגבוהה ביותר, שבה אין עוד שאלות, מכיוון שהכל אחד ואין שום הפרדה.
מה המסר העיקרי לגבי אחריות ותלונות?
המסר המרכזי של אליעד כהן הוא שכל תלונה של האדם על אלוהים או המציאות היא תלונה על עצמו. כל דבר שקורה לאדם קורה בגלל רצונו העמוק ביותר. לכן, האדם נדרש לקחת אחריות מלאה, להכיר בכך שהוא עצמו הכוח המניע של כל המציאות, וכך להשתחרר מהסבל ומהפיצול הפנימי שלו. רק כך האדם יכול לחיות חיים טובים באמת, מתוך אחדות אמיתית ושלמה בין הבורא לנברא, בין החלום לחולם, ובין האדם למציאות.
אנשים רבים מתלוננים על אלוהים, או לחלופין על המציאות, ושואלים מדוע הדברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים. אנשים המאמינים באלוהים ישאלו "למה אלוהים עשה את זה?", ואילו אנשים שאינם מאמינים באלוהים ישאלו "למה המציאות כזאת?". אליעד כהן מסביר שחשוב להבין שכל תלונה שיש לאדם על אלוהים או על המציאות היא למעשה תלונה של האדם על עצמו. הסיבה לכך היא שה"אני" האמיתי של האדם אינו נפרד מהמציאות עצמה. אליעד משתמש בדוגמה של אדם שחולם חלום רע - למשל אדם החולם שרוצחים לו את הילדים, או בחורה שחולמת שאונסים אותה. בחלום, האדם חווה את הסבל כדבר שנכפה עליו, אך אם היה מתעורר לתודעה עמוקה יותר, היה מבין שהוא עצמו יצר את החלום הזה, כלומר, הוא אחראי לכל מה שקורה לו בתוך החלום.
כיצד חוויית החלום ממחישה את האחריות האישית?
כאשר אדם חולם חלום, הוא בעצם מתפצל לשתי ישויות: ישות אחת החולמת את החלום, וישות שנייה שנמצאת בתוך החלום וחווה את עצמה כנפרדת מהחולם. הישויות הללו נראות נפרדות, אך למעשה הן ישות אחת ויחידה. האדם הסובל בחלום הוא גם זה שרצה ויצר את החלום. כך גם בחיים - כאשר אדם חווה אירוע רע, כמו אובדן, אסון או סבל, והוא מתלונן על כך, הוא בעצם מתלונן על עצמו, כי הוא הישות שיוצרת את הכל. הוא האחראי הישיר למה שקורה לו, גם אם הוא לא מודע לכך.
מה המשמעות של פיצול אישיות בהקשר הרוחני?
לפי אליעד כהן, כל האנשים בעולם סובלים מדרגה מסוימת של פיצול אישיות רוחני, המתבטא בכך שהם לא חווים את האחדות שבין "הבורא" ל"נברא". האדם הממוצע חווה רק את עצמו כישות נפרדת מהמציאות, ולכן מתלונן על דברים שקורים לו. לעומת זאת, אדם מודע יותר יכול לחוות בו - זמנית שלוש פרספקטיבות שונות:
- פרספקטיבה נמוכה, שבה הוא חווה את עצמו כישות נפרדת בלבד, כגוף וכתודעה מוגבלת.
- פרספקטיבה גבוהה יותר, שבה הוא חווה את עצמו כאלוהים, כלומר, כישות שמניעה את כל המציאות.
- פרספקטיבה הגבוהה ביותר, שבה הוא חווה אחדות מוחלטת בין הבורא והנברא, ואין שום הפרדה.
איך דוגמת היד והגוף ממחישה את האחדות?
אליעד כהן נותן את דוגמת היד והגוף: אם היד תחווה עצמה כנפרדת מהגוף, היא עלולה להתלונן ולכעוס על הגוף שגורם לה לכאב. אך אם היא תבין שהיא חלק מהגוף, אין לה שום סיבה לתלונות. בצורה דומה, האדם הוא חלק מהמציאות, ולכן כל תלונה על המציאות היא בעצם תלונה של האדם על עצמו. הדרך להתגבר על תלונות וסבל היא להבין שאתה והמציאות - ישות אחת.
כיצד ניתן להגיע לאחדות מלאה ולהפסיק לסבול?
אליעד כהן מסביר שהדרך להגיע לאחדות ולאושר אמיתי היא לחקור לעומק את שורש הרצונות שלך. כאשר האדם מתחיל לחקור ולשאול "למה אני רוצה את מה שאני רוצה?", הוא מגלה בהתחלה שהרצונות שלו אינם בשליטתו, אלא נשלטים על ידי כוח גדול יותר שהוא המציאות. בשלב מתקדם יותר, האדם מבין שגם התודעה שלו עצמה אינה בשליטתו, אלא מופעלת על ידי אותו כוח.
בסופו של דבר, האדם מגיע להבנה שה"אני" האמיתי שלו הוא הישות הראשונה, אותה ישות המכונה "אלוהים" או "המציאות". במצב זה, הוא מתחיל לשאול שאלות על המציאות מתוך הבנה שהוא עצמו המציאות. כתוצאה מכך, האדם מגיע לפרספקטיבה הגבוהה ביותר, שבה אין עוד שאלות, מכיוון שהכל אחד ואין שום הפרדה.
מה המסר העיקרי לגבי אחריות ותלונות?
המסר המרכזי של אליעד כהן הוא שכל תלונה של האדם על אלוהים או המציאות היא תלונה על עצמו. כל דבר שקורה לאדם קורה בגלל רצונו העמוק ביותר. לכן, האדם נדרש לקחת אחריות מלאה, להכיר בכך שהוא עצמו הכוח המניע של כל המציאות, וכך להשתחרר מהסבל ומהפיצול הפנימי שלו. רק כך האדם יכול לחיות חיים טובים באמת, מתוך אחדות אמיתית ושלמה בין הבורא לנברא, בין החלום לחולם, ובין האדם למציאות.
- אחריות אישית מול תלונות על המציאות
- משמעות פיצול האישיות מנקודת מבט רוחנית
- הקשר בין בורא לנברא בחוויית האחדות
- כיצד חוויית החלום מלמדת על המצב האמיתי של האדם
- גילוי שורש הרצון ושחרור מסבל
מדוע אנשים מתלוננים על אלוהים ועל המציאות?
אנשים מביעים תלונות על אלוהים, או על המציאות, כשבעצם כל אחד תוהה מדוע הדברים קורים כפי שהם קורים. מי שמאמין באלוהים מתלונן על "למה אלוהים עושה כך?", ומי שלא מאמין באלוהים מתלונן פשוט על המציאות: "למה היא כזו ולא אחרת?". אך לפי ההסבר, חשוב להבין שכל תלונה שיש לאדם על מה שקורה לו, היא בעצם תלונה על עצמו.
הסיבה לכך היא שה"אני" האמיתי של האדם חופף למציאות עצמה. אפשר לקרוא לכוח שמניע את הדברים "אלוהים", "מציאות", "גורל" או "עולם", אבל בפועל זו אותה נקודה: האדם הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות, ובו - זמנית הוא גם זה שרוצה את מה שקורה לו, ממש כפי שבחלום האדם חולם, וגם דמות החלום היא חלק ממנו.
כיצד החלום ממחיש את האחדות בין האדם למציאות?
כאשר אדם חולם, נדמה שיש שתי ישויות נפרדות: יש את החולם, ויש את הדמות בתוך החלום שחווה עצמה כמנותקת מן החולם. לדוגמה, אם בחלום אדם רואה שרוצחים לו את הילדים, או שבחורה חולמת שאונסים אותה, בתוך החלום הוא חווה את זה כרע וכדבר שנכפה עליו. אלא שבמציאות העמוקה יותר, אותה ישות שחולמת היא גם זו שרצתה ויצרה את מה שקורה בחלום.
אם הדמות שבחלום היתה במחשבה צלולה, היא היתה מבינה שהמצב שבו היא נפגעת או סובלת קורה מתוך רצון עמוק יותר שלה עצמה (של החולם). במילים אחרות, האדם הוא גם הדמות הסובלת בתוך החלום, וגם הכוח שיוצר את החלום כולו. זו דוגמה לאחדות שיש בין האדם לבין המציאות: הוא לא רק מי שסובל מהחלום, אלא גם הכוח שמחולל את כל מה שקורה בו.
מהי המשמעות של "פיצול אישיות" בהקשר של אלוהים והמציאות?
לפי התפיסה הזו, כל האנשים בעולם סובלים מדרגה מסוימת של פיצול אישיות, משום שהם חווים את עצמם כנפרדים לגמרי ממה שקורה. במציאות יש כמה "פרספקטיבות" או ישויות פנימיות:
לדוגמה, אם לאדם קרה אסון כלשהו, והוא אומר "למה אלוהים עשה לי את זה?", הוא למעשה שונא את עצמו מבלי להבין זאת, כי הוא והכוח היוצר הם ישות אחת בעומק הדברים.
כיצד מגיעים לאחדות מלאה ולתחושת טוב בשלמות?
האדם מתבקש לחקור את הרצונות שלו לעומק, כדי לגלות מהיכן הם נובעים. בשלב ראשון הוא מבין שהרצונות שלו אינם בשליטתו המלאה, כיוון שיש כוח (המציאות / אלוהים) שגורם לו לרצות אותם. בשלב מתקדם יותר, הוא מבין שהתודעה העצמית שלו עצמה אינה בשליטתו, אלא מופעלת בידי אותו כוח יסודי.
בסופו של דבר, התודעה של האדם גדלה עוד ועוד, עד שהוא מזהה שה"אני" האמיתי שלו הוא הישות הראשונה, אותו כוח שקורא לו "אלוהים" או "מציאות". משם הוא גם תופס את הפרספקטיבה שקדמה ל"אלוהים", שבה הכל אחד ואין שום שאלה או הפרדה.
לכן, כאשר אדם מתלונן על משהו רע שקרה לו, המסר הוא פשוט: כל תלונה על המציאות היא תלונה על עצמך. האחריות מוטלת עליך, כי אתה עצמך הכוח שפועל בתוך המציאות הזו. ראייה זו מרפאת את פיצול האישיות, מכיוון שהאדם חווה את כל הישויות הללו בו - זמנית כשלמות אחת.
כשאין עוד הפרדה בין הבורא לנברא, בין החלום לבין החולם, האדם חווה טוב אמיתי. הוא אינו נפרד מן הדברים, ולכן אינו מנוכר אליהם. אפשר לראות את הדוגמה של היד והגוף: אם היד חשה עצמה כישות נפרדת, היא עלולה "לכעוס" או "להתלונן" על הגוף שגורם לה כאב, אבל כשהיא חווה עצמה כחלק מהגוף, אין שום סכסוך או תלונה.
בסופו של דבר, החקירה הפנימית של האדם מובילה אותו להעמיק בשורש הרצונות שלו, ומשם להתבונן ולשאול: "למה אני רוצה את זה?", ואז "מי גורם לי לרצות?", ואז "מי הוא זה שמפעיל את הכל?". דרך השרשרת הזו הוא מגלה שהכל קשור לאותו שורש אחד, ושכולנו חלק מאותה מציאות אחת.
אנשים מביעים תלונות על אלוהים, או על המציאות, כשבעצם כל אחד תוהה מדוע הדברים קורים כפי שהם קורים. מי שמאמין באלוהים מתלונן על "למה אלוהים עושה כך?", ומי שלא מאמין באלוהים מתלונן פשוט על המציאות: "למה היא כזו ולא אחרת?". אך לפי ההסבר, חשוב להבין שכל תלונה שיש לאדם על מה שקורה לו, היא בעצם תלונה על עצמו.
הסיבה לכך היא שה"אני" האמיתי של האדם חופף למציאות עצמה. אפשר לקרוא לכוח שמניע את הדברים "אלוהים", "מציאות", "גורל" או "עולם", אבל בפועל זו אותה נקודה: האדם הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות, ובו - זמנית הוא גם זה שרוצה את מה שקורה לו, ממש כפי שבחלום האדם חולם, וגם דמות החלום היא חלק ממנו.
כיצד החלום ממחיש את האחדות בין האדם למציאות?
כאשר אדם חולם, נדמה שיש שתי ישויות נפרדות: יש את החולם, ויש את הדמות בתוך החלום שחווה עצמה כמנותקת מן החולם. לדוגמה, אם בחלום אדם רואה שרוצחים לו את הילדים, או שבחורה חולמת שאונסים אותה, בתוך החלום הוא חווה את זה כרע וכדבר שנכפה עליו. אלא שבמציאות העמוקה יותר, אותה ישות שחולמת היא גם זו שרצתה ויצרה את מה שקורה בחלום.
אם הדמות שבחלום היתה במחשבה צלולה, היא היתה מבינה שהמצב שבו היא נפגעת או סובלת קורה מתוך רצון עמוק יותר שלה עצמה (של החולם). במילים אחרות, האדם הוא גם הדמות הסובלת בתוך החלום, וגם הכוח שיוצר את החלום כולו. זו דוגמה לאחדות שיש בין האדם לבין המציאות: הוא לא רק מי שסובל מהחלום, אלא גם הכוח שמחולל את כל מה שקורה בו.
מהי המשמעות של "פיצול אישיות" בהקשר של אלוהים והמציאות?
לפי התפיסה הזו, כל האנשים בעולם סובלים מדרגה מסוימת של פיצול אישיות, משום שהם חווים את עצמם כנפרדים לגמרי ממה שקורה. במציאות יש כמה "פרספקטיבות" או ישויות פנימיות:
- יש פרספקטיבה אחת שבה האדם חווה את עצמו כישות נפרדת - כמו הגוף והתודעה המצומצמת שיש בו.
- יש פרספקטיבה נוספת שבה הוא חווה את עצמו כאלוהים, כלומר, ככוח שמניע את כל מה שקורה.
- יש פרספקטיבה גבוהה עוד יותר, שבה הבורא והנברא הם אחד, ואין עוד הפרדה כלל.
לדוגמה, אם לאדם קרה אסון כלשהו, והוא אומר "למה אלוהים עשה לי את זה?", הוא למעשה שונא את עצמו מבלי להבין זאת, כי הוא והכוח היוצר הם ישות אחת בעומק הדברים.
כיצד מגיעים לאחדות מלאה ולתחושת טוב בשלמות?
האדם מתבקש לחקור את הרצונות שלו לעומק, כדי לגלות מהיכן הם נובעים. בשלב ראשון הוא מבין שהרצונות שלו אינם בשליטתו המלאה, כיוון שיש כוח (המציאות / אלוהים) שגורם לו לרצות אותם. בשלב מתקדם יותר, הוא מבין שהתודעה העצמית שלו עצמה אינה בשליטתו, אלא מופעלת בידי אותו כוח יסודי.
בסופו של דבר, התודעה של האדם גדלה עוד ועוד, עד שהוא מזהה שה"אני" האמיתי שלו הוא הישות הראשונה, אותו כוח שקורא לו "אלוהים" או "מציאות". משם הוא גם תופס את הפרספקטיבה שקדמה ל"אלוהים", שבה הכל אחד ואין שום שאלה או הפרדה.
לכן, כאשר אדם מתלונן על משהו רע שקרה לו, המסר הוא פשוט: כל תלונה על המציאות היא תלונה על עצמך. האחריות מוטלת עליך, כי אתה עצמך הכוח שפועל בתוך המציאות הזו. ראייה זו מרפאת את פיצול האישיות, מכיוון שהאדם חווה את כל הישויות הללו בו - זמנית כשלמות אחת.
כשאין עוד הפרדה בין הבורא לנברא, בין החלום לבין החולם, האדם חווה טוב אמיתי. הוא אינו נפרד מן הדברים, ולכן אינו מנוכר אליהם. אפשר לראות את הדוגמה של היד והגוף: אם היד חשה עצמה כישות נפרדת, היא עלולה "לכעוס" או "להתלונן" על הגוף שגורם לה כאב, אבל כשהיא חווה עצמה כחלק מהגוף, אין שום סכסוך או תלונה.
בסופו של דבר, החקירה הפנימית של האדם מובילה אותו להעמיק בשורש הרצונות שלו, ומשם להתבונן ולשאול: "למה אני רוצה את זה?", ואז "מי גורם לי לרצות?", ואז "מי הוא זה שמפעיל את הכל?". דרך השרשרת הזו הוא מגלה שהכל קשור לאותו שורש אחד, ושכולנו חלק מאותה מציאות אחת.
- אחריות אישית מול תלונות על המציאות
- משמעות פיצול האישיות מנקודת מבט רוחנית
- הקשר בין בורא לנברא בחוויית האחדות
- כיצד חוויית החלום מלמדת על המצב האמיתי של האדם
- גילוי שורש הרצון ושחרור מסבל
הפעם אני רוצה לדבר על תלונות לאלוהים, אנשים מתלוננים, למה אלוהים עושה ככה, למה ככה? ומי שאינו מכיר בקיומו של אלוהים, מתלונן על המציאות, למה המציאות היא כזו, למה היא לא אחרת? וכל אחד מתלונן תלונות אחרות. וכרגע אני אסביר ואתן נקודה למחשבה, בנושא של לקית אחריות, ומה זה אומר? כל מה שאני מדבר עשיו על אלוהים, אני מתכוון בעצם לסיבה שהדברים הם כפי מה שהם!
וזה יכול להיקרא אלוהים / גורל / עולם... אדם צריך להבין שכל תלומה שיש לו על המציאות, הוא בעצם מתלונן על עצמו!!! מה ז"א? נאמר שאדם רצחו לו את הילדים, והוא מתלונן, רצחו לי את הילדים! על מי הוא מתלונן? על עצמו הוא מתלונן, למה? נלמד עכשיו מה זה לקחת אחריות אמיתית, מי שיתבונן פנימה, יגלה בעצם שהאני האמיתי שלו, זו בעצם המציאות! זה אלוהים!! זה דומה לאדם שנמצא בתוך חלום, חולם שרוצחים לו את הילדים, בחורה חולמת שאונסים אותה, מי אחראי לכך שבחלום מתעללים באדם? האדם שחולם את החלום. נכון שבחלום מתעללים בך, אבל מי חולם את החלום? אתה! כשאדם חולם חלום הוא מתפצל לשתי ישויות, יש ישות אחת שחולמת את החלום, וישות אחת בתוך החלום שהיא חווה את עצמה כנפרדת משאר הישויות, והיא בעצם לא מבינה מה קורה, למה זה קורה לי? איך זה יכול להיות? וכולי. אבל אם האדם בחלום, היה במחשבה צלולה, היה מבין ואומר רגע.. אבל עכשיו מה שקורה לי זה כי אני רוצה, למה אני רוצה זו כבר שאלה אחרת, אבל שורה תחתונה, כל מה שקורה לך בתוך חלום, זה בעצם כי אתה רוצה שזה יקרה. כל מה שקורה לך כולל כל דבר, זו בעצם התגלות רצונך. האדם מצד האמת צריך לשמוח מכך שקורה לך דבר רע, ולמה? כי אתה רוצה את הדבר האמיתי, שהוא הישות הראשונה שרוצה את כל הדברים. אני בא לומר שכל האנשים סובלים מפיצול אישיות, מה הכוונה פיצול אישיות? פירושו שיש לך כמה ישויות שונות בתוכך, אתה גם חושב שאתה זה, וגם חושב שאתה זה.
אבל כל האנשים בעולם סובלים מפיצול אישיות, והכוונה שיש בתוך האדם, יש כמה ישויות שונות: יש בתוכו אלוהים, מצד נוסף הוא זה שברא את אלוהים, שזו פרספקטיבה גדולה יותר שבה הבורא והנברא הם אחד, יש פרספקטיבה נמוכה יותר שיש בורא ויש נברא, ויש פרספקטיבה עוד יותר נמוכה שבה יש את הנברא. עכשיו, כאשר האדם אומר את המילה אני, מצד האמת אם יש לו שכל, הוא אמור לחוות את 3 הישויות האלו, הנ"ל. גם שהבורא והנברא הם אחד שזה נקרא אחדות מוחלטת, גם אמור לחוות שהוא בעצם אלוהים והוא רוצה את כל המציאות, וגם לחוות שהוא הגוף הגשמי, התודעה המצומצמת שנמצאת בתוך גוף.
העניין שאנשים סובלים מפיצול אישיות, ומפצלים את הישויות האלו, ואומרים: לא!! אלוהים זה שם! אני זה כאן! זה נקרא לסבול מפיצול אישיות. ולכן שקורה לאדם משהו רע, הוא צריך להבין שהוא האחראי האמיתי למה שקורה, ה"אני" האמיתי הוא שאחראי. עכשיו, כאשר אדם מתלונן על אלוהים ואומר תראו איזה אלוהים רשע זה איזו מציאות רעה, האדם צריך לדעת שהוא שונא את עצמו. אני לא אומר אם זה טוב או לא שאדם שונא את עצמו, יכול להיות שהוא צריך לשנוא את עצמו, לא בזה מדובר, אלא שיבין שהוא מתלונן על עצמו. כי ה"אני" האמיתי של האדם היא המציאות עצמה, משל למה הדבר דומה, למשל היד הזו, נגיד שהיד הזו, קורה לה משהו, על מי היא מתלוננת, על הגוף, אם היד חווה עצמה כישות נפרדת מהאדם היא חווה ומתלוננת, מה פתאום אתה עושה ככה וככה? אבל היא יכולה לחוות את המציאות טוב מפרספקטיבה שהיא מסתכלת על עצמה כגוף. תמיד הבטחתי והתחייבתי שמי שיחקור את שורש הרצון העצמי שלו, ירגיש טוב בשלמות, מה ז"א. מי שיגלה איך עובדים הרצונות שלו יחווה טוב בשלמות, איך זה עובד? ברגע שאדם יחקור את הרצון שלו, בשלב מאוחר יותר הוא יבין את זה שיש ישות אחרת שגורמת לו לחוות את הרצונות שלו, איך קוראים לאותה ישות שגורמת לאדם לרצות את המציאות שלו? קוראים לה המציאות, המציאות היא הכוח שמניע את כל הדברים, ובכלל זה את האדם! ואז מה שקורה אצל אדם כזה בשלב ראשון הוא מבין שאין לו בחירה חופשית כישות נפרדת, בשלב שני שאדם מתבונן, בעצם התודעה שלו ממשיכה לגדול, ואז הוא קולט שלא רק שהרצונות שלו לא בשליטתו, אלא גם שהתודעה העצמית שלו היא לא בשליטתו, כי גם התודעה שלו היא ביטוי של משהו אחר, זה כמו היד מגלה שהקיום שלה תלוי במשהו אחר, היא בכלל לא תלויה בעצמה, ומה שקורה לאדם אחר כך, שהוא מבין שהאני האמיתי שלו זו בכלל הישות הראשונה, ואז שהאדם מבין את זה, אז כל מה שהוא שאל את עצמו, למה אני רוצה את זה? ולמה אני רוצה את זה? עכשיו הוא בעצם שואל את זה על המציאות, הוא לא שואל את זה על המציאות כנפרדת, או למה אלוהים ברא את העולם כנפרד, אלא הוא שואל את זה על עצמו מפרספקטיבה שהוא עצמו אלוהים, וכאשר הוא שואל את זה, הוא מגלה את מי שברא את אלוהים, ז"א הוא מגלה את הפרספקטיבה שהכל אחד, ואז אין שאלה למה ברא, מי ברא וכולי וכולי, וזה עניין אחר כבר מה היא אותה פרספקטיבה.
שורה תחתונה המסר הוא פשוט, דע לך, שכל תלונה ותלונה שיש לך על המציאות או על אלוהים אתה בעצם מתלונן על עצמך, כל דבר שקורה בעולם זה בגללך! קח אחריות, תפסיק לסבול מפיצול אישיות, אל תתכחש לכך שאתה כמה ישויות בו זמנית, זאת האמת, יש גם נפרדות וגם אחדות בו זמנית, יש גם כלום, וגם מקום וזמן שמתהווים מהכלום, זאת האמת! אין מה לעשות, ככה זה עובד, ויש גם יד וגם גוף וגם פרספקטיבות רחבות יותר, ועל ידי שהאדם משתמש בשכל שלו, ומתבונן בכל דבר מה הסיבה? מה מניע את הדבר הזה? בסופו של דבר על די השאלות האלו שמעמיקות פנימה, על ידי זה האדם מתרפא מפיצול האישיות שלו, ז"א הוא חווה את כל הישויות שלו כישות אחת, ואז הוא חי חייפ טובים באמת.
וזה יכול להיקרא אלוהים / גורל / עולם... אדם צריך להבין שכל תלומה שיש לו על המציאות, הוא בעצם מתלונן על עצמו!!! מה ז"א? נאמר שאדם רצחו לו את הילדים, והוא מתלונן, רצחו לי את הילדים! על מי הוא מתלונן? על עצמו הוא מתלונן, למה? נלמד עכשיו מה זה לקחת אחריות אמיתית, מי שיתבונן פנימה, יגלה בעצם שהאני האמיתי שלו, זו בעצם המציאות! זה אלוהים!! זה דומה לאדם שנמצא בתוך חלום, חולם שרוצחים לו את הילדים, בחורה חולמת שאונסים אותה, מי אחראי לכך שבחלום מתעללים באדם? האדם שחולם את החלום. נכון שבחלום מתעללים בך, אבל מי חולם את החלום? אתה! כשאדם חולם חלום הוא מתפצל לשתי ישויות, יש ישות אחת שחולמת את החלום, וישות אחת בתוך החלום שהיא חווה את עצמה כנפרדת משאר הישויות, והיא בעצם לא מבינה מה קורה, למה זה קורה לי? איך זה יכול להיות? וכולי. אבל אם האדם בחלום, היה במחשבה צלולה, היה מבין ואומר רגע.. אבל עכשיו מה שקורה לי זה כי אני רוצה, למה אני רוצה זו כבר שאלה אחרת, אבל שורה תחתונה, כל מה שקורה לך בתוך חלום, זה בעצם כי אתה רוצה שזה יקרה. כל מה שקורה לך כולל כל דבר, זו בעצם התגלות רצונך. האדם מצד האמת צריך לשמוח מכך שקורה לך דבר רע, ולמה? כי אתה רוצה את הדבר האמיתי, שהוא הישות הראשונה שרוצה את כל הדברים. אני בא לומר שכל האנשים סובלים מפיצול אישיות, מה הכוונה פיצול אישיות? פירושו שיש לך כמה ישויות שונות בתוכך, אתה גם חושב שאתה זה, וגם חושב שאתה זה.
אבל כל האנשים בעולם סובלים מפיצול אישיות, והכוונה שיש בתוך האדם, יש כמה ישויות שונות: יש בתוכו אלוהים, מצד נוסף הוא זה שברא את אלוהים, שזו פרספקטיבה גדולה יותר שבה הבורא והנברא הם אחד, יש פרספקטיבה נמוכה יותר שיש בורא ויש נברא, ויש פרספקטיבה עוד יותר נמוכה שבה יש את הנברא. עכשיו, כאשר האדם אומר את המילה אני, מצד האמת אם יש לו שכל, הוא אמור לחוות את 3 הישויות האלו, הנ"ל. גם שהבורא והנברא הם אחד שזה נקרא אחדות מוחלטת, גם אמור לחוות שהוא בעצם אלוהים והוא רוצה את כל המציאות, וגם לחוות שהוא הגוף הגשמי, התודעה המצומצמת שנמצאת בתוך גוף.
העניין שאנשים סובלים מפיצול אישיות, ומפצלים את הישויות האלו, ואומרים: לא!! אלוהים זה שם! אני זה כאן! זה נקרא לסבול מפיצול אישיות. ולכן שקורה לאדם משהו רע, הוא צריך להבין שהוא האחראי האמיתי למה שקורה, ה"אני" האמיתי הוא שאחראי. עכשיו, כאשר אדם מתלונן על אלוהים ואומר תראו איזה אלוהים רשע זה איזו מציאות רעה, האדם צריך לדעת שהוא שונא את עצמו. אני לא אומר אם זה טוב או לא שאדם שונא את עצמו, יכול להיות שהוא צריך לשנוא את עצמו, לא בזה מדובר, אלא שיבין שהוא מתלונן על עצמו. כי ה"אני" האמיתי של האדם היא המציאות עצמה, משל למה הדבר דומה, למשל היד הזו, נגיד שהיד הזו, קורה לה משהו, על מי היא מתלוננת, על הגוף, אם היד חווה עצמה כישות נפרדת מהאדם היא חווה ומתלוננת, מה פתאום אתה עושה ככה וככה? אבל היא יכולה לחוות את המציאות טוב מפרספקטיבה שהיא מסתכלת על עצמה כגוף. תמיד הבטחתי והתחייבתי שמי שיחקור את שורש הרצון העצמי שלו, ירגיש טוב בשלמות, מה ז"א. מי שיגלה איך עובדים הרצונות שלו יחווה טוב בשלמות, איך זה עובד? ברגע שאדם יחקור את הרצון שלו, בשלב מאוחר יותר הוא יבין את זה שיש ישות אחרת שגורמת לו לחוות את הרצונות שלו, איך קוראים לאותה ישות שגורמת לאדם לרצות את המציאות שלו? קוראים לה המציאות, המציאות היא הכוח שמניע את כל הדברים, ובכלל זה את האדם! ואז מה שקורה אצל אדם כזה בשלב ראשון הוא מבין שאין לו בחירה חופשית כישות נפרדת, בשלב שני שאדם מתבונן, בעצם התודעה שלו ממשיכה לגדול, ואז הוא קולט שלא רק שהרצונות שלו לא בשליטתו, אלא גם שהתודעה העצמית שלו היא לא בשליטתו, כי גם התודעה שלו היא ביטוי של משהו אחר, זה כמו היד מגלה שהקיום שלה תלוי במשהו אחר, היא בכלל לא תלויה בעצמה, ומה שקורה לאדם אחר כך, שהוא מבין שהאני האמיתי שלו זו בכלל הישות הראשונה, ואז שהאדם מבין את זה, אז כל מה שהוא שאל את עצמו, למה אני רוצה את זה? ולמה אני רוצה את זה? עכשיו הוא בעצם שואל את זה על המציאות, הוא לא שואל את זה על המציאות כנפרדת, או למה אלוהים ברא את העולם כנפרד, אלא הוא שואל את זה על עצמו מפרספקטיבה שהוא עצמו אלוהים, וכאשר הוא שואל את זה, הוא מגלה את מי שברא את אלוהים, ז"א הוא מגלה את הפרספקטיבה שהכל אחד, ואז אין שאלה למה ברא, מי ברא וכולי וכולי, וזה עניין אחר כבר מה היא אותה פרספקטיבה.
שורה תחתונה המסר הוא פשוט, דע לך, שכל תלונה ותלונה שיש לך על המציאות או על אלוהים אתה בעצם מתלונן על עצמך, כל דבר שקורה בעולם זה בגללך! קח אחריות, תפסיק לסבול מפיצול אישיות, אל תתכחש לכך שאתה כמה ישויות בו זמנית, זאת האמת, יש גם נפרדות וגם אחדות בו זמנית, יש גם כלום, וגם מקום וזמן שמתהווים מהכלום, זאת האמת! אין מה לעשות, ככה זה עובד, ויש גם יד וגם גוף וגם פרספקטיבות רחבות יותר, ועל ידי שהאדם משתמש בשכל שלו, ומתבונן בכל דבר מה הסיבה? מה מניע את הדבר הזה? בסופו של דבר על די השאלות האלו שמעמיקות פנימה, על ידי זה האדם מתרפא מפיצול האישיות שלו, ז"א הוא חווה את כל הישויות שלו כישות אחת, ואז הוא חי חייפ טובים באמת.
050-3331-331