האם אתה באמת מרוצה מעצמך ומה היה אומר על כך אלוהים?

כאשר אתה שואל את עצמך אם אתה מרוצה מהחיים שלך ומהמעשים שלך, אפשר לדמיין מצב שבו לאחר מותך אתה עולה לבית דין של מעלה, שם יושבים כל הצדיקים והרבנים ששמעת עליהם, והם שופטים אותך. הם מציגים לך סרט שמתעד את כל מה שעשית מרגע לידתך ועד למותך, כולל כל המחשבות, התכנונים והדברים שניסית להדחיק ולהסתיר. כל דבר שהסתרת מעצמך ומאחרים מתגלה לך בצורה הברורה ביותר. בסופו של הסרט שואלים אותך: "האם אתה מרוצה? מה דעתך על מה שראית?".

אחד הניסיונות להתמודד עם השאלה הזו הוא להתחכם ולומר לאלוהים: "בעצם אין לי בחירה חופשית, הכל באשמתך. זה אתה, אלוהים, שבחרת שאעשה את המעשים הללו". זו אותה התחכמות שאדם הראשון עשה כאשר נשאל על ידי אלוהים למה אכל מעץ הדעת, והוא ענה לאלוהים: "האישה שאתה נתת לי, היא פיתתה אותי". התשובה הזו מעבירה את האחריות לאלוהים עצמו. אבל ההתחכמות הזאת לא פותרת את הבעיה, כי אלוהים יכול לומר לך: "האם אתה מרוצה מזה שאין לך בחירה? האם זה הופך אותך למרוצה יותר או פחות?".

האם אלוהים עצמו מרוצה ממה שברא?

אם היינו שואלים את אלוהים עצמו האם הוא מרוצה מהבריאה שלו, מה הוא היה עונה? לכאורה, אלוהים צריך להיות מרוצה תמיד, הרי הוא שלם והוא ברא את העולם בצורה מדויקת להפליא. אבל יש בעיה לוגית עם הרעיון שאלוהים יהיה "מרוצה מהכול". כדי לדעת שאתה "מרוצה", אתה חייב להכיר את התחושה ההפוכה, "לא מרוצה". אם אין לך בכלל את החוויה של חוסר שביעות רצון, איך תוכל לדעת שאתה אכן מרוצה?

כלומר, אם אלוהים תמיד מרוצה ואין לו חוסר שביעות רצון, הוא לעולם לא יוכל באמת לומר שהוא מרוצה, כי אין לו את נקודת ההשוואה של חוסר סיפוק. אדם יכול להגיד שהוא מרוצה רק אם הוא מכיר תחושות של אי שביעות רצון. במובן זה, אם אלוהים היה באמת מרוצה לגמרי, הוא לא יכול היה לומר "אני מרוצה", כיוון שהמושג הזה היה חסר משמעות עבורו.

לכן, כאשר חושבים לעומק על אלוהים, אי אפשר באמת לייחס לו מצב של "מרוצה במאה אחוז" או "לא מרוצה במאה אחוז". אלוהים, במובן מסוים, נמצא מעבר למושגים של שביעות רצון או חוסר שביעות רצון, כיוון שאין לו דבר שהוא חסר או משתוקק אליו. הוא לא נמצא במצב של השוואה בין "טוב" ל"רע", ולכן כל הניסיון שלנו להבין את שביעות הרצון של אלוהים במונחים אנושיים של סיפוק או חוסר סיפוק הוא בעייתי.

המשמעות האישית של שאלת שביעות הרצון

גם אנחנו כבני אדם מתמודדים עם אותו פרדוקס: אם נגיע למצב שבו אנחנו תמיד מרוצים, גם אז לא נוכל להרגיש מרוצים באמת, כי לא תהיה לנו נקודת ייחוס של חוסר שביעות רצון. כדי לחוות תחושת סיפוק או שביעות רצון ממשהו, חייב להיות משהו שנרצה לשנות או לשפר, מצב של חוסר. אחרת, לא נדע מהי משמעותה של שביעות רצון אמיתית.

אם נחזור לתמונה שבה אתה בבית דין של מעלה, הצגת הסרט שלך היא בעצם סוג של "משפט עצמי". אתה רואה את עצמך מבחוץ, שופט את עצמך ומחליט האם אתה באמת מרוצה. בסופו של דבר, השאלה החשובה היא לא מה אלוהים היה עונה, אלא מה אתה עונה לעצמך. כאשר אתה שופט את עצמך בכנות, תוכל להבין טוב יותר איפה אתה נמצא ומה אתה צריך לשנות או לשפר, כדי להגיע למצב שבו תוכל להגיד שאתה באמת מרוצה.

לסיכום, מה ניתן ללמוד מכך?

הסיבה שמעלים את השאלה "האם אתה מרוצה?" איננה רק כדי להבין מה אלוהים חושב, אלא בעיקר כדי לעורר בך מודעות עצמית עמוקה יותר. עצם העיסוק בשאלות הללו יוצר בתוכך התבוננות פנימית, ומאפשר לך לראות את חייך בצורה ברורה יותר. כך תוכל להכיר את עצמך טוב יותר, לשפר את מעשיך, ולהגיע למקום שבו תוכל לחיות חיים משמעותיים ומספקים יותר.