האם אפשר רק להתבונן בלי להגדיר את המציאות?

כאשר מישהו אומר שהוא רק צופה או מתבונן במציאות בלי להגדיר אותה, למעשה כבר בעצם האמירה שלו הוא מגדיר אותה. ברגע שמישהו אומר "אני רק מסתכל", כבר קיים הפיצול בין ה"אני" לבין "מה שאני מסתכל עליו". אליעד כהן מסביר זאת בדוגמה: כשאתה מסתכל על רכב ואומר "זה הרכב שלי", זה יוצר הזדהות עמוקה יותר מאשר לומר "זה סתם רכב". ככל שההגדרה חזקה יותר ("הרכב שלי") כך החוויה חזקה ואישית יותר, וככל שההגדרה חלשה יותר ("רכב" סתם), החוויה פחות חזקה ופחות אישית. למרות זאת, אפילו כשמישהו אומר שהוא רק מתבונן, עדיין קיימת הגדרה, כי הוא מבדיל בין עצמו לבין מה שהוא רואה.

מה ההבדל בין להיות שחקן, אוהד או צופה אדיש?

אליעד כהן מסביר שישנם מספר רמות של הזדהות עם חוויה כלשהי, וממחיש זאת בדוגמה של משחק כדורסל:

• יש את השחקן עצמו שמשחק על המגרש, ומזדהה לגמרי עם התוצאה, ולכן הוא הכי לחוץ.
• יש את האוהד ביציע, שמעוניין שהקבוצה שלו תנצח, אבל עדיין הוא פחות מזדהה מהשחקן.
• יש את האוהד הפחות מזוהה, שאומר "אני רק צופה במשחק, לא משנה לי מי ינצח". הוא עדיין צופה אבל לא מעורב רגשית מאוד.
• ויש את האדם שהטלוויזיה דלוקה לידו, אך הוא כלל לא מתייחס ולא צופה - הוא לגמרי לא מזוהה ולא מוטרד מהתוצאה.

אליעד מסביר שהצופה האדיש לכאורה פחות עסוק בהגדרות של המשחק, ולכן פחות מושפע רגשית.

האם אפשר להסתכל בלי להיות קיים?

לפי אליעד, בכל מצב של התבוננות קיימת תמיד תודעה של "אני קיים". הוא מביא דוגמה למצב שבו אדם מרוכז מאוד במשהו, למשל תמונה, ומישהו קורא לו והוא אינו שומע. למרות שלכאורה הוא לא הרגיש את עצמו, עדיין יש לו תודעה כלשהי ("יש תמונה מולי"), ולכן התודעה קיימת. גם אם אדם אומר שהוא "נעלם" בתוך החוויה ולא חושב על עצמו, עדיין קיימת ברקע התודעה שמגדירה את המצב, ולכן תמיד קיימת תחושת "אני".

איך זה מרגיש להיות כל העולם בבת אחת?

אליעד כהן מסביר על החוויה של להיות המציאות עצמה. אם אדם באמת היה הופך להיות כל המציאות בבת אחת, הוא היה יודע באותו רגע את כל מה שקרה בעבר, את כל מה שקורה בהווה ואת כל מה שיקרה בעתיד, כי הכל מתרחש "בתוכו". אליעד מדגים את זה באמצעות השאלה: "האם אתה שומע את הציפורים רק לידך, או גם את אלה שבקצה השני של העולם?" אם אתה באמת "העולם", היית שומע ומודע לכל פרט בכל מקום באותו הזמן.

עם זאת, אליעד מבהיר כי מצב זה הוא פרדוקסלי - אם אדם ינסה לחשוב את כל המחשבות של כולם בו זמנית, הוא בעצם לא יוכל להתמקד באף מחשבה. לכן, להיות "אחד עם הכל" פירושו לדעת הכל ולא לדעת כלום בו זמנית. הוא משתמש בדוגמה של אלוהים: אם אלוהים יודע את כל האפשרויות בו זמנית, הוא אינו יכול להצביע על תוצאה אחת בלבד, כי הכל קיים בו זמנית במוחו.

האם אפשר לצמצם את התודעה להיות הכל?

לשאלה האם אפשר לחזור מתודעה של להיות כל העולם, אליעד מסביר שכן, משום שזה בדיוק מה שקורה כרגע. הוא אומר שכל אדם בעצם היה בעבר במצב שבו הוא היה כל המציאות כולה, ובנקודת זמן מסוימת הוא החליט (בתור המציאות) לצמצם את עצמו ולהתרכז רק בחוויה מוגבלת של עצמו. הוא מדגים זאת בדוגמה של האצבע: האם האצבע היא רק אצבע, או שהיא חלק מהגוף כולו? התשובה תלויה בהגדרה. אם מתבוננים באצבע בלבד, זו אצבע, אך אם מתבוננים על הגוף כולו, אז האצבע היא חלק מהגוף.

באותו אופן, אליעד מסביר שאדם יכול להגדיר את עצמו כמצומצם בלבד (הוא האצבע בלבד) או כחלק בלתי נפרד מהמציאות כולה (הגוף). בהתאם להגדרה האישית של כל אדם, נקבעת מידת ההזדהות שלו עם המציאות כולה או עם חלק ספציפי ממנה.