למה המציאות נראית אכזרית והאם אפשר להאשים אותה?

אליעד כהן מסביר שהמציאות נתפסת לעיתים כאכזרית, אך הדבר נובע מכך שהאדם אינו מבין שהמציאות היא למעשה חלק ממנו, ושהוא בעצמו אחראי להיווצרותה. הוא מדגיש שהאדם והמציאות אינם נפרדים, אלא האדם הוא רק צורה וחלק מתוך משהו רחב וגדול יותר - המציאות עצמה. למשל, האדם הוא כמו איבר בגוף הגדול שהוא המציאות, בדומה לכך שהאצבע היא חלק מהאדם כולו. ולכן, כאשר האדם סובל ומרגיש שהמציאות אכזרית, הוא בעצם אינו מבין שהאכזריות נובעת מתוכו עצמו, כחלק בלתי נפרד מהמציאות.

אליעד ממשיך ואומר שהאדם נוטה להאשים את המציאות כאילו היא דבר חיצוני, אך המציאות אינה דבר חיצוני לו. כמו שאי אפשר להאשים יד או רגל שנמצאת בתוך האדם עצמו, כי האצבע אינה יכולה להאשים את האדם שבו היא נמצאת. באותו אופן, גם האדם לא יכול באמת להאשים את המציאות משום שהיא המהות האמיתית שלו, והסבל נגרם מתוך אי ההבנה הזו. אם האדם יבין לעומק שהמציאות היא הוא עצמו, הוא יפסיק לראות אותה כאויבת או כאכזרית, כי יבין שהוא זה שיוצר את הסבל ואת הכאב.

מדוע אלוהים לא יעזור לך במציאות?

אליעד כהן מדגיש נקודה משמעותית, שאלוהים אינו יכול באמת לעזור לאדם. הסיבה לכך היא שאלוהים הוא למעשה המציאות כולה, והאדם הוא חלק מהמציאות. כל ניסיון של האדם לקבל עזרה מאלוהים, משול לכך שהמציאות תבקש עזרה מעצמה. אליעד מסביר שכשם שהמציאות אינה יכולה לפנות למישהו חיצוני ממנה בבקשת עזרה, כך גם האדם, שהמהות שלו היא אותה מציאות, אינו יכול לפנות החוצה לעזרה. אם האדם לא עוזר לעצמו, אף כוח חיצוני או אלוהי לא יוכל לעזור לו באמת.

לדוגמה, אליעד מציין מקרה שבו אדם שורף את ביתו. האם יוכל להאשים את היד שלו שעשתה זאת? לא, כי היד פעלה בהתאם למהות של האדם עצמו. כך, גם כשהאדם מאשים את המציאות על סבלו, הוא למעשה מאשים את עצמו ולא משהו חיצוני. אין אף גורם חיצוני שיכול לקחת אחריות על האדם, מלבד האדם עצמו. לפיכך, אין טעם לצפות לעזרה מאלוהים או מכל מקור חיצוני אחר, כי רק האדם יכול באמת לקחת אחריות ולפעול מתוך הבנה פנימית.

מדוע אלוהים הוא לא זה שיעזור לך לצאת מהסבל?

אליעד מרחיב ומסביר כי האדם לעיתים פונה לאלוהים בבקשה שישנה עבורו את המציאות, אבל מדובר בטעות יסודית. מאחר שאלוהים הוא הוא המציאות עצמה, כל מה שקורה לאדם מתרחש באישורו ובהסכמתו הפנימית. במילים אחרות, אם האדם יגיע למצב שבו הוא יבין שהוא יוצר את המציאות, הוא יוכל לבחור האם להמשיך או להפסיק את הסבל.

אליעד נותן דוגמה על אדם שחושש מצונמי. אם האדם יפסיק את קיומו, הוא לא יחווה את הצונמי. לכן, כל עוד האדם בוחר להמשיך להתקיים, הוא בעצם מאפשר את קיומו של הסבל האפשרי. משמעות הדבר היא שהאדם אינו יכול לצפות מאלוהים לשנות עבורו את המציאות. מי שיכול לשנות את המציאות הוא רק האדם עצמו, משום שהוא זה שממשיך לתת אישור לקיומה. כשהאדם מבין שהבחירה בידיו בלבד, הוא יכול לשנות את חוויית המציאות.

כיצד לוקחים אחריות מלאה כאלוהים?

אליעד כהן מדגיש כי האדם צריך לקחת אחריות מלאה על המציאות, ולהכיר בכך שכל מה שקורה הוא תוצר ישיר של מהותו הפנימית. הוא מסביר את הרעיון שאם האדם יבין שהמציאות זה הוא עצמו, הוא יחדל להטיל אשמה על אחרים או על גורמים חיצוניים, אלא ייקח אחריות אישית על כל מה שקורה לו. במצב כזה, האדם לא יחפש יותר אשמים או גורמים חיצוניים שיסייעו לו, אלא יבין כי האחריות לשינוי מוטלת עליו בלבד.

אליעד מתאר מצב שבו האדם תוהה למה אנשים אחרים או המציאות מתנהגים בצורה מסוימת, אך כל השאלות האלה נובעות מאי - הבנה של מהותו האמיתית. כשלוקחים אחריות מלאה כאלוהים, מבינים שכל מה שמתרחש הוא ביטוי מדויק של האני הפנימי והמהותי. לכן, להאשים מישהו אחר או לפנות לעזרה מאלוהים חיצוני, זו הטעיה עצמית, כי כל מה שקורה הוא תוצאה של הבחירות העמוקות ביותר של האדם עצמו.

למה אי אפשר לברוח מהאחריות על הסבל?

אליעד מסביר כי בסופו של דבר, לא ניתן לברוח מהאחריות, גם אם נדמה שאפשר להאשים אחרים או לחפש עזרה מבחוץ. משום שהמציאות כולה היא אדם עצמו, הוא לא יכול להאשים משהו אחר, שכן האחר הוא חלק ממנו, וגם לא יכול לחפש עזרה מבחוץ כי אין באמת דבר חיצוני שיכול לעזור לו. האדם הוא המקור הבלעדי לכל חוויותיו, לטוב ולרע, ולכן רק כשהוא מבין זאת הוא יוכל להשתחרר מהסבל ולהפסיק לתפוס את המציאות כאכזרית.