למה אנשים מרחמים רק על העניים הפיזיים ולא על העניים האמיתיים?

אנשים רגילים מרגישים רחמים בעיקר על מי שסובל מבחינה גופנית - למשל, מי שאין לו אוכל או שסובל מכאב פיזי. בעיני רוב האנשים, הסבל הפיזי הוא הסבל הכי גדול שיש. אבל אליעד מסביר שיש סוג אחר של רחמים שהוא הרבה יותר עמוק ומהותי: הרחמנות האמיתית היא לא על מי שרעב ללחם בגופו, אלא על אנשים שהנשמה שלהם רעבה תמיד ללחם רוחני, לשכל, להבנה אמיתית של המציאות. לדבריו, העני האמיתי הוא לא מי שאין לו כסף, אלא מי שאין לו שכל אמיתי להבין את החיים ואת המציאות. כי אדם כזה תמיד יסבול מחוסר פנימי, שתמיד חסר לו משהו, אפילו אם בגופו לא חסר לו כלום.

המשוררים או האנשים הפשוטים חושבים שהרחמנות הכי גדולה היא על אדם שסובל פיזית, אך מי שיש לו "עיניים של אמת" רואה שהרחמנות הכי גדולה היא דווקא על אדם שחסר לו שכל אמיתי, שחי בחוסר הבנה תמידית ומרמה את עצמו לאורך כל חייו.

מהי המשמעות האמיתית של חנופה ואיך היא קשורה לעניות?

הנושא השני שאליעד מסביר לעומק הוא מושג החנופה. אליעד מתאר שחנופה היא פעולה שאתה עושה רק בשביל לקבל משהו בתמורה. הדוגמה שהוא מביא היא פשוטה וברורה: אם אדם מחמיא למישהו אחר כדי שאותו אדם יאהב אותו, זו חנופה. האדם שמחניף הוא בעצם עני, כי הוא מקבץ "לחם" רוחני או רגשי מאחרים. האדם שמחניף תלוי תמיד במה שאחרים חושבים עליו. הוא לא אומר את האמת שלו אלא מנסה למצוא חן בעיני אחרים מתוך פחד או מתוך רצון לקבל אהבה של שקר.

חנופה לא מתרחשת רק בין אנשים. כל פעולה שהאדם עושה כדי להשיג תוצאה מסוימת - כמו ללכת לעבודה רק כדי לקבל משכורת, לאכול רק כדי למלא את הרצון של הגוף, או לנסות לשנות את המציאות כדי שהיא תהיה כרצונו - היא חנופה כלפי המציאות. האדם בעצם חי מתוך עניות מתמדת, כי הוא תמיד תלוי בתוצאה אחרת שאינה הוא עצמו. אדם כזה לעולם לא יכול להיות מסופק באמת, כי תמיד הוא יהיה רעב למשהו נוסף.

מה המשמעות של להיות עשיר או עני לפי הספר "להיות אלוהים"?

לפי אליעד, עני הוא מי שאין לו משהו שהוא צריך כדי להשיג את רצונו. באופן פשוט, עני הוא מי שאין לו כסף, כי הוא לא יכול להשיג את מה שהוא רוצה. עשיר, מנגד, הוא מי שיש לו כסף ויכול להשיג את מבוקשו. אך ההסבר העמוק יותר אומר שעני אמיתי הוא מי שכל הזמן חסר לו משהו ברמה הרוחנית והנפשית. עשיר אמיתי, לעומת זאת, הוא מי שיש לו שכל אמיתי והוא לא תלוי בשום דבר חיצוני. אדם כזה מסופק תמיד, בלי קשר לכסף.

לדוגמה, אליעד מציין שיש אנשים עשירים מאוד שיש להם המון כסף, אך הם בעצם העניים הכי גדולים, כי הם כל הזמן תלויים במה שאנשים אחרים חושבים עליהם. הם חיים בפחד מתמיד לאבד את מה שיש להם, ולכן, מבחינת התודעה, הם עניים אמיתיים.

למה הכסף הוא הבושה הגדולה ביותר?

אליעד מתאר שככל שהאדם יותר תלוי בכסף ובצורות חיצוניות אחרות, כך הוא יותר מסכן ועליו להתבייש בכך יותר. רבי נחמן מסביר שהבושה הכי גדולה היא כמה האדם תלוי בכסף שיש לו וברצון שלו שיהיה לו כסף. אם אדם חי מתוך רצון מתמיד להשיג כסף, הוא בעצם מתכחש לכך שהוא "מלך אמיתי" (אלוהים), שכל המציאות כרצונו כבר עכשיו. הוא הופך לעבד של הרצונות שלו ולתוצאות החיצוניות, ובכך הוא מבזה...