רצון לא חייב להיות סימן לחיסרון. אלא סיבה לחיסרון, דהיינו, מתוך הרצון נוצרת חיסרון למה שהוא רוצה. אך לא חייב להיות שהרצון באה מתוך חיסרון. לדוגמה ניקח שני אנשים עשירים באותה רמה ולא חסר להם כלום. ולאחד מהעשירים נוצר חשק ורצון לעוד וילה או רכב. מצד שני לשני לא התחשק זאת. הרי שאי אפשר לומר שלעשיר הראשון נוצר רצון מתוך חיסרון כי הרי לעשיר השני באותו מידה אין עכשיו חוסר כל שהוא. אך מה שכן שהרצון של הראשון גרם לחיסרון. כי אין לו מה שהוא רוצה, ואם כן כל זה אמור באדם שאינו יכול למלא את חסרונותיו. אך האלוקים הרי באותו רגע שהוא יוצר רצון ביכולתו למלא זאת. אם כן אין כאן חיסרון! מה גם שלא צריך להיות רווח בין הרצון למילוי הרצון. וזה בא ביחד כמו מסמר וחור,

טיעון השעון. לא באה לומר. שלא יכול להיות התיחסות אנושית לשעון כאל אבן אקראי, יכול אכן להיות. שאם היינו נבראים עם השעון. היינו מתייחסים איליו כאל טבעי. וזאת משום ההרגל האנושי, אך זה עדיין לא אומר שזה לא מתוכנן. מה שטיעון השעון כן בא לומר שאנחנו צריכים להתייחס לכל דבר שאנו מורגלים איליו כאל טבעי כדבר מתוכנן. כמו שהדברים הלא טבעיים אנו מבינים שהם לא יכולים להיווצר לבד. וזאת משום שדבר מתוכנן לא יכול להיות לבד. ויש לכך את הדוגמה המפורסמת שאם נזרוק כוס עם דיו. והדיו ישפך מעצמו על הדף. כמה סיכויים יש שיצא אות א מלוטשת כמו של דפוס? סיכויים קלושים! ואם נרצה שתצא לנו מפעולה כזאת כל האותיות כסידרן בלי פיספוסים באמצע? סיכויים אפסיים! ככה גם העולם שהוא מורכב הרבה יותר חייב להיות מתכנן!