שלומי, לפי מה שאתה אומר, אני אפסיק לעשות דברים, כי אני לא יודעת למה. אבל בכל זאת אני כל הזמן עושה דברים, אני מבינה שאני רוצה להרגיש טוב ולא רע, ומה השורש, תחושת האני, אני קיימת, אבל האם באמת אני קיימת כנפרדת, אני לא מזהה. ואז אני נתקעת, מצד אחד אני רוצה ומצד שני אני לא מזהה מי זה שרוצה...

ענבל, תודה, תמיד זה טוב שמזכירים את הכלי - להצמד לאמת.

כן אורי, זו יכולה להיות עבודת נמלים בינינו לבין עצמינו, אבל מדובר באנשים שמחפשים את ה"אור" במשך שנים, וניסו שיטות רבות ודרכים נסתרות וכן הלאה

ויש תרופה שצריך לנסות אם באמת רוצים להשתחרר, ויש הבטחה שהיא תעבוד אם ילכו איתה עד הסוף כל אחד כפי יכולתו, כל אחד יתן את המאה אחוז שלו, לא של אף אחד אחר, ואז זה מובטח, אבל... צריך לעשות, ככה זה

(-:

בהבנתי כרגע אביבה, כולנו רוצים להרגיש טוב, וטוב אמיתי!

האם יש בזה פסול? לא, אין בזה פסול, העניין הוא שאת נצמדת לאמת ומבינה שסה"כ את גם רוצה את האמת וגם רוצה להרגיש טוב.

ורק להודות בזה בפני עצמך.

מה שכן, רק תזכרי שהכל קיים בנו כבר, לכן קיים בך גם הרצון הכנה והאמיתי להבין את האמת באשר היא, גם אם לא תרגישי טוב

כשתגלי, זה כבר קיים בנו בכל מקרה, אז לא חייב שתגידי אני רוצה את האמת רק בשביל האמת, זה כן מזרז יותר, אבל, להיות צמודה למה שאת חווה כרגע, רוצה את האמת אולי כי זה יעשה לך טוב, וגם את יודעת שבמנגנון שלך יש גם את הרצון לדעת את האמת באופן נקי, רק בשביל האמת, כי כל הרצונות קיימים בנו כל הזמן ממילא.

ענבל, זו עצה מצוינת. גם אם לא נביע בשיחות חולין כל רגע ורגע את ריבוי האפשרויות כדי לא להלאות את המאזין - לפחות בתוכנו נדע את האמת. כמובן שאת צודקת שרצוי לפני כל אמירה להעביר אותה במבחן פנימי של מיקומה מצד האמת לפני שפולטים אותה מהפה. גם אם נשקר נדע שזה שקר. משהו בסגנון לספור עד 10 לפני שיורים. ומסכים שצריך לחפש זאת בקטנות ולא רק לגבי נושאים בומבסטיים.

אתן לך כלי פשוט המאפשר ללכת מעבר לשכל, דיברנו על כך הרבה פעמים עם אליעד ובכלל...

העניין הוא להצמד לאמת, מה זה אומר, זה אומר ביום יום בכל נושא ובכל מובן, להצמד למה האמת!

כלומר על כל דבר לחשוב האם זה מחוייב? האם זה רק אפשרי?

לא להגיד דברים שלא בטוחים בהם כדבר מוחלט, לפחות בתוכך תדעי שזה לא מוחלט גם אם את אומרת את זה למישהו.

לא לזרוק בבית לבעלך או לילדים כל מיני אמירות שגויות, סיסמאות של ככה זה הדבר (זה או אחר, בכל נושא), אלא לדעת או לבדוק בתוכך האם אפשרי שזה לא כך בכלל מה שאת אומרת או חושבת, בדברים הקטנים, אני לא מדברת על רעיונות יוצאי דופן, אלא במשפטים של היום יום שאנו זורקים לחלל האויר, לשים לב באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

נכון, זו עבודה לא פשוטה, אבל, כדי להשיג את מה שאת באמת רוצה, אז תלכי עם זה עד הסוף בלי לוותר, ותהיי מעבר לשכל..

אז תפסיקי לעשות את זה, עד שלא תדעי למה?

למה???? אולי בגלל ששמעתי ואני חושבת שזה יעשה לי טוב, אבל זה לא מחייב, זוהי רק אפשרות, אז באמת למה???? לא יודעת, ושוב חזרתי ללופ הקבוע.

אביבה למה את רוצה ללכת מעבר לשכל?

ענבל, מה שהבנתי מאליעד זה ללכת עד הסוף, אבל זאת הנקודה, איך הולכים עד הסוף. כשאני מנסה לחקור, אני מבינה שאני לא יודעת, אבל מי שמבין זה השכל. אז כל זמן שההבנה היא של השכל, אז איך אפשר ללכת מעבר לשכל?

אביבה, עם השכל לא מגיעים לאי ידיעה, (ובאופן מסוים כן) כי אז זו ידיעה עדיין שאינה יודעת..

מה שכן, אם משתמשים בשכל עד הקצה, כל אחד עד הקצה האחרון שהוא יכול, 100 אחוז לוקח דבר וחוקר אותו עד הסוף, או מאה אחוז נצמד לאמת כפי שהיא בכל דבר ביום יום, או אז יהיה מה שנקרא לו "היעלמות של השכל"

או שכל חדש, לא שכל רגיל שחושב על כל דבר כנפרד, אלא הבנה חדשה.

אבל כפי שכתבת, כל עוד את עם השכל, זה לא "זה".

מצד ה"אמת" כל רגע זה "זה", אבל את לא חווה את זה באופן מודע.

כל עוד אני מגדירה את הדברים, אז זה לא מוחלט, אבל להבנתי אם כבר אני מגדירה, זה הכי קרוב יחסית להבנה בשכל.

זה בעצם פארדוקס, כי רוצים מצד אחד לזרוק את השכל, אז לא רוצים כביכול להשתמש בו ויש דרכים רבות כפי שידוע לך לנסות "להרפות" מהשכל, אבל זה בדיוק שזה לא הגיוני, וזה מה שאליעד מלמד (וגם רבי נחמן לימד במובן דומה), להשתמש כמה שיותר, עד הסוף בשכל שלך, כדי להיעלם וכו'

יש לי עדיין רשימו שהייתי עובר ואיך אני יודע, שאני יושן אני לא זוכר כלום. תענוג של רשימו

ידיעת הקיום שלך היא גם ידיעה, האם הגעת למקום שגם את לא יודעת את קיומך?

כרגע, מה שאני חושב שאני מבין מדברייך, זה שאת מגיעה לאי ידיעה יחסית אך לא מוחלטת.

שלומי, כאשר אני חוקרת, אני מגיעה לאי ידיעה, אבל האי ידיעה באה מהשכל, השכל יודע שהוא לא יודע. ואם זה אי ידיעה של השכל, אז זה לא האי ידיעה של האחד, ששם באמת אין ידיעה. אז איך דרך השכל ניתן להגיע לאי הידיעה של האחד? ולכן נראה לי שכול זמן שאין את החוויה של האחד, אז אני לא יכולה להיות סגורה על כלום. אבל האם אני יכולה לגרום לחוויה שבה בכלל אין אני? ובכלל כמו שכתבת האם בכלל אני מחפשת, ובכלל מה אני מחפשת ואולי זה בכאילו????

אביבה, אז אולי את לא מספיק לא יודעת.

אביבה, אולי אי הידיעה באמת, היא ידיעה של שני הפכים בו זמנית. אם היית סגורה על זה באופן מוחלט שזה בלתי אפשרי, שמבחינתך נגמר החיפוש באופן מוחלט, היינו שאין אפילו את האפשרות שזה אפשרי, אז נגמר החיפוש באמת.

אם היית סגורה על זה באופן מוחלט שזה אפשרי, שמבחינתך נגמר החיפוש באופן מוחלט, היינו שאין אפילו את האפשרות שזה לא אפשרי, אז נגמר החיפוש באמת

כל עוד יש חיפוש / רצון / ספק / עד אינסוף צורות

אז לא באמת הגעת למקום שאין / יש את, היינו ביטול רצון / מלאות הרצון / אחד וכו'

ואעפ"כ, זה שמלא עדיין מחפש, למה? חחחחחחחחחחח

אביבה, מה אנחנו מחפשים באמת? האם אנחנו באמת מחפשים? ואולי זה הכל בכאילו (-: ?

תחקרי עד שהיש שכל יתאחד עם אין שכל

עדיין יש כאן פרדוקס, איך אני עם שכל יכולה להגיע לאין שכל. באין שכל אין מי שיודע, אז אם אני יודעת יש כבר שכל. אולי זה מצב שאני לא יודעת, אבל אם אני יודעת שאני לא יודעת, זה עדיין שכל.

פשוט תחקרי משהו שמעניין אותך עד הסוף בלי להניח הנחות יסוד, או עם לפרק הנחות יסוד. תהני מזה. אני חוקר מי אני ואיך נוצרתי וכו', כי זה מעניין אותי. אני רוצה לדעת נאיפה קיבלתי את מה שקבלתי.

סוף זה כשככל שתתאמצי אין יותר. תשתמשי לא רק בשכל המודע אלא בכל השכלים שיש. גם מה איכפת לך מה השכל הרשע שלך מספר לך כדי להישאר בשליטה, תתעלמי ממנו. לא צריך לנתח את התוצאה אחרי כל נסיון, להפך אסור. זה דומה לאחת שמרימה כל הזמן את המכסה מעל התבשיל שעל הכיריים, נו מוכן? ובכך פוגעת בתהליך. תזדיני בסבלנות וכאילו לא איכפת לך אם יצליח.

אורי, כאשר אני חוקרת, עדיין אני חוקרת עם השכל. נאמר לחקור עד הסוף, מה זה סוף? אם הבנתי שאני בסוף, זה עדיין שכל. לאן שאני חוקרת, בסוף זה השכל. אפילו שאני מגיעה ללא יודעת, זה עדיין השכל אומר, אני לא יודעת. אפילו אם אני מגיעה לשקט ולאושר פנימיים, כשאני יוצאת מזה, זה עדיין השכל אמר שהייתה חוויה.

אביבה, סיבכת ברצונך להבין "איך אפשר" עם כל מני הסברים לכאורה ההירישו בכלל הזוי לדעתי. תחקרי פשוט וזה יקרה יום אחד, אם זה יקרה. גם לא צריך לחקור את השכל כדברי איליה, תחקרי "למה עגבניה אדומה" זה מספיק. אך עד הסוף. פעם אחת תלכי עד הסוף ממש.

תשאלי שאלות על השכל. תשאלי למה יש לך שכל? מי את? איך נוצרת? האם את זה השכל שלך?

הרשימו זה מושג מהיהדות, זה בעצם הרושם הנשאר לאחר ה"היעלמות" "התאחדות" או איך שכל אחד יקרא לזאת, זה כל כך חזק, שכשהשכל חוזר ל"אני" המצומצם, הנפרד, יש רושם חזק יותר מכל דבר אחר של האחדות, וכך ישנם חיים של נפרדות, שוני והבדלים, אך הנקודה החזקה ביותר אם ניתן להגדיר זאת בכלל, היא רשימו של "הכל אחד"...

תסבירי לי בבקשה מה הרשימו? לא שמעתי על זה

מה שעלה לי היום, שכול זמן שאני יודעת משהו, אני עדיין בגבולות השכל. ההפך מזה כך נראה לי, שהכל אחד, כל התופעות מתחברות, ואז כאשר האדם חווה את זה, הוא פשוט לא יודע כלום, אם הוא הכל, אז איך תהיה חוויה בודדת?

ואז נשאלת השאלה, איך אפשר לצאת מהשכל, הרי במצב של האחד, לא יכול להיות אני, אז אין מי שיכול לצאת. ואפילו שנניח שכבר יוצאים מהשכל, ואולי אנו חווים זאת לפעמים, אבל לא יודעים, איך נדע שהיינו שם?

ואני שמעתי שאליעד מדבר על הרשימו, אבל מי אמר שזה נכון? הרי הרשימו הוא שוב בתחושה של אני יודעת, והרי כשאני יודעת זה שוב בגבולות השכל. מה דעתכם?