וכמו כן, לדעתי כל עוד תלויים במשהו, ומי אינו מכור או תלוי בדבר זה או אחר, בכל מקרה האדם תלוי... אז כל עוד כך... אני חושבת שזה מעולה להיות תלוי בפגישות כל עוד הן מחיות אותה, מצמיחות אותה ונותנות לה התחדשות.

כל אחד הולך למקומות כאלו או אחרים כי זה עושה לו טוב, לא דווקא כי הוא מכור או תלוי...

יש מי שהולך לים כל בוקר לעשות יוגה או מדיטציה. יש מי שהולך לחדר כושר... יש מי שיום יום בבית כנסת... וכו'.

כל תקופה והדבר הנכון לכל אחד באשר הוא, ללא שפיטה, אלא עם התבוננות, להבין למה אני פה ולא שם... לא בעד ולא נגד... רק הבנה.

בצלאל, זהו שאמרתי, בסופו של דבר לא יהיה לה צורך כצורך תלותי, לבוא להרצאות. אלא היא תבוא מבחירה חופשית אם תבחר, לא כי חייבת את זה.

בצלאל, כל זמן שאני חווה את העולם רק דרך עיני הנפרדות, אז באמת אני חווה מאבק, אבל כאשר אני רואה את המציאות מעוד פרספקטיבה של האחד, אז העולם מתחיל להשתוות, הדברים לא חדים, זה לא רק זה או רק זה, אלא הכל באחד

ענבל, גם לבוא להרצאות זה תלות (אני לא שולל את זה) אביבה, המציאות הניפרדת היא הישתקפות של הדואליות שבך והמאבק בינהם

הנפרדות אינה מחלה אלא זה תלוי בהסתכלות שלנו, אנו יכולים לראות את הנפרדות כמצב רע ואז אנו סובלים, אבל כרגע זאת החוויה שלי, שאם אנו רואים עוד פרספקטיבה והיא של האחדות אז הנפרדות כשלעצמה היא כבר מה שהיא, לא רעה ולא טובה

היי אביבה, כשתביני שהמחלה אם את בוחרת לקרא לה כך טובה לכשעצמה, וכשתביני שאת גם השמש המרפאה, לא יהיה לך צורך תלותי יותר לצאת ל"שמש" החיצונית. את תצאי לשמש ותבואי להרצאות כי ככה את רוצה בפשטות, ללא תלות בדבר, כי יהיה לך את הדבר עצמו אם ממש תתאמצי להבין... ואולי גם בלי מאמץ, אבל עד כמה שידוע לי עד כה וגם אליעד אומר שצריך להתאמץ כדי להבין את האחדות וכו'. אבל רק בהבנה כידוע, לא כל מאמץ אחר... שיהיה לך יום נפלא מלא אור ושמש נעימה, וגם אם לא... גם טוב..

השתמשתי במילה מחלה, כי בדרך כלל כשאנו אומרים מחלה אנו מתכוונים שהמחלה גורמת לנו סבל.

הנפרדות, כוונה שאנו רואים בגדול שזה טוב וזה רע, מנסיוני אני יודעת שבעבר למשל שראיתי שאנישים עושים למשל דברים לא טובים הייתי מכנה זאת כרע, ולכן סובלת. ומשום מה הסבל שלי לא עזר לאף אחד. כיום יותר ויותר אני חווה שאין הבדל בין מה שקורה, זה פשוט צורות של מציאות במקום וזמן, אני גם פחות מנסה להילחם במציאות אלא מנסה להבין שזה פשוט ככה זה.

אני זוכרת בגיל הבגרות שלי חוויתי סבל שבעיני היה איום ונורא, למה? כי הרגשתי שאני נפרדת, זאת הייתה חווית הנפרדות החזקה שלי שבה פשוט לא רציתי לחיות יותר. חוויה זאת היא שגרמה לי לחפש את האחדות. ועד לא מזמן חוויתי שחוויה זאת היא שנתנה לי את הדרייב לחפש אחר האחדות. עכשיו אני לא חווה את חווית הנפרדות כמשהו רע, להפך, הרי כולנו שונים, אם נרצה או לא נרצה ואפילו בקצת, אבל בכל זאת יש משהו שמאחד את הכל, והמשהו הזה שמתחילים לשים את הפוקוס עליו משנה את כל חווית המציאות שלי. וכבר אני אפילו לא רואה יותר את חווית גיל ההתבגרות שלי כדבר רע, אלא פשוט הדברים באים והולכים באים והולכים, וזהו זה.

כמו שאדם שחולה בדלקת ריאות או במחלת השחפת יוצא לשמש כדי שתרפא אותו, כך אני חווה שהמפגשים הקבוצתיים עם אליעד פשוט מרפאים את מחלת הנפרדות